יום רביעי בלילה, שיחה של עורך יומן הבוקר שלמחרת עם המרואיין המרכזי והבלעדי ביומן, אישיות פוליטית וביטחונית מרכזית לשעבר. על מה נדבר - שאל. על אונסקו ומדיניות החוץ - עניתי. "כן-כן", אמר, "אבל מה עם התאגיד? אני רוצה לדבר על זה". - בסדר אולי גולן ישאל גם על זה, אבל מה עם השפעת הבחירות לנשיאות בארצות הברית עלינו? - אוקי-אוקי אבל שישאל גם על התאגיד. וכך גם חברת הכנסת איקס מהמחנ"צ וחבר הכנסת וואי מיש עתיד. ומה עם העתיד של עובדי
רשות השידור? - הגנבתי שאלה. התשובה בכל המקרים הייתה שקט לכמה שניות. אחד שאל, כמה עובדים בכלל נשארו ברשות, יותר מאלף ומאה עניתי. וואלה, התפלא.
היומן הסתיים, משמרת ריכוז המערכת מתחילה, רשימת האירועים ארוכה ורשימת הכתבים קצרה ומתקצרת. על האירוע הטקסי הזה נוותר, עדיף לשלוח הכתב לעניין החדשותי, כך מתדיינים בריכוז המערכת. נפתלי מחדר החדשות מבקש ידיעה מתחום של כתב שנושא בעוד שלושה תחומים. אין עורך שני - אמר - עזור נא. שיחה עם הכתב, "אבל אני עסוק באייטם השני", הסביר. קצת עידוד, קצת הסבר מקצועי למה חשוב יותר והידיעה בדרך. לא לפני שהוא מספר על המייל המבושש מהתאגיד. אני באוויר - הסביר - זה קשה. אז תמשיך בכל הכוח - אמרתי - בשבילנו ובשבילך. ז'רמן סדרנית העבודה מחכה, בשבוע הבא אני צריכה שתערוך עוד יומן בוקר ותגיש יומן ערב. מביט על הלוח השבועי בסמארטפון, מלא-מלא צבעים, אין מישהו אחר? היא אפילו לא עונה.
יומן צהריים, אתה עכשיו קוראת לי המפיקה, יושב מול המיקרופון ומנסה להיזכר, הכתבה על מתווה הכותל, או פינת ספורט. אות הספורט מזכיר לי. מזל.
וכך יום אחר יום, מחצית התקן של עיתונאים ועימם טכנאים מפיקות קשבים ושאר עובדים, מרימים מהדורות חדשות, יומנים שוטפים, ומגזינים שאין באף מקום אחר. על כל מגזרי האוכלוסייה, ערבים אתיופים בדואים נכים, ישראלים. על כל האיזורים מקצה הארץ ועד קציה, ובשידורים מהפריפריה ולא עליה, מהמרכז. על כל הנושאים, בלי חשש בלי משוא פנים ובהגינות מקצועית נטולת פניות.
לחצים פוליטיים? כולם מנסים, ימין שמאל ומרכז. כולם מטופלים באותו אופן, במקצועיות. גם דובר ראש הממשלה. גם דוברו של יושב-ראש האופוזיציה. גם
דוד ביטן, גם
איתן כבל. גם ארדן, גם שלי שיודעת מבפנים, גם סמוטריץ' וגפני ודרעי. כולם. כי ככה לימדו אותנו.
הפגינו אתמול למען שידור ציבורי חזק. אחחם אחחם, סליחה. יש כזה. כאן, אה. פה.
