בשבועות אלו אנחנו חיים עם אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, קוראים שוב את הסיפורים על-אודותם בפרשת השבוע ומנסים להסיק לקחים אקטואליים. כי הרי "מעשי אבות – סימן לבנים" למדונו חז"ל והסימן הזה הוא נצחי כי הוא מוצפן בתורה הנצחית. ובאורח פלא הוא מתאים את עצמו לכל תקופה ולכל האירועים המתחוללים בה. לפעמים מזהים מיד את הסימן/המסר ולפעמים צריכים להשקיע בחיפוש אחריו, אבל "יגעת ומצאת – תאמין" לימדונו חז"ל, "יגעת ולא מצאת – אל תאמין". פרשת השבוע שלנו היא היחידה שיצחק אבינו הוא המככב בה. לקורות חיי אברהם התורה הקדישה שלוש פרשות, ולקורות חייה יעקב ובניו – שש. בכל זאת הוא אבינו וגם קורות חייו הם סימן עבורנו.
בע"ה ננסה למצוא בקורות חיי יצחק את המסר עבורנו, עבור הדור האחרון לגלות שבקרוב ממש יהיה גם הדור הראשון לגאולה. מה שמאפיין את עבודתו של יצחק הוא חפירת בארות. זה מתחיל בשיקום הבארות שחפר אביו, אחרי ההרס הזדוני של הפלשתים (בראשית כו): [יח] וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת-בְּאֵרֹת הַמַּיִם, אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו, וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים, אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם; וַיִּקְרָא לָהֶן, שֵׁמוֹת, כַּשֵּׁמֹת, אֲשֶׁר-קָרָא לָהֶן אָבִיו. הוא לא מתייאש מההרס הפלשת(נ)י, שוב ושוב הוא משקם את מה שהם הורסים. בסוף הם מבינים שלא יוכלו לעקשנות שלו והם גם מוטרדים מההתעצמות שלו, אז הם מבקשים (לכאורה בכנות) לכרות עמו ברית. הוא נשבע שאין לו כוונות לפגוע בהם ובזה נגמר העניין.
באותו יום מבשרים לו עבדיו: מָצָאנוּ מָיִם ומכאן ואילך אין עוד עימותים עם הסובבים. אבל בבית לא הכל חלק; עשו לוקח נשים מקומיות שאורח חייהן אינו תואם לדרכם של יצחק ורבקה: [לה] וַתִּהְיֶיןָ, מֹרַת רוּחַ, לְיִצְחָק, וּלְרִבְקָה. אבל יצחק לא מתייאש, הוא קורא לעשו, שכידוע היה צייד מיומן, ומבקש ממנו שיצא לצוד (פרק כז): [ד] וַעֲשֵׂה-לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי--וְאֹכֵלָה: בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי, בְּטֶרֶם אָמוּת. ידועה התמיהה מדוע רצה יצחק לברך את עשו, האם לא ידע עד כמה הוא רשע? התשובה על-פי חסידות היא, אומר כ"ק אדמו"ר מלובביץ', שיצחק אכן ידע שעשו רשע, אבל היה בטוח שבעומק נפשו הוא טוב ואת הטוב הזה ביקש יצחק לחשוף בכוח ברכתו.
הכוח להתחדש
זה אותו רעיון של חפירת באר, מסלקים את העפר והאבנים עד שמגיעים אל מים חיים. כך ביחס לעשו, חשב יצחק, בכוח הברכה הוא יסיר ממנו את החיצוניות הרעה ויתגלה הטוב שבו. ואם ביחס לעשו נהג יצחק בדרך זו, אומר הרבי, שלא התייאש ממנו למרות רשעותו הגדולה, קל וחומר שאין לנו להתייאש משום יהודי ועלינו לעשות כל מאמץ לקרבו אל הקב"ה בדרכי נועם. כידוע, אצל יצחק זה לא הצליח. רבקה ידעה שזה לא יכול להצליח כי הרוע היה עדיין חזק מדי, לכן היא יזמה את המהלך שהוביל לכך שיעקב יזכה בברכות. כי הדרך של יעקב היא המתאימה לזמן הגלות. אבל מה קורה כשמתקרבת הגאולה? מתברר שלקראת הגאולה דוקא דרכו של יצחק יכולה להוביל אותנו.
הנביא ישעיהו מרבה לדבר על הגאולה ולא הכל מובן לנו. בין השאר יש לו פסוק פלאי שמתאר דו שיח של זמן הגאולה (פרק סג): [טז] כִּי-אַתָּה אָבִינוּ--כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ: אַתָּה ה' אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. חז"ל (שבת, פט/ב) דורשים שהקב"ה אומר לאברהם "בניך חטאו" ולכן הגאולה מתעכבת. הוא מצפה שאברהם יתפלל על בניו אבל זה משיב שראוי כי החוטאים: "יִמָּחוּ על קדושת שמך". הוא פונה ליעקב באותו עניין ומקבל את אותה התשובה. הקב"ה מתאכזב כביכול מהסבא ומהנכד ופונה אל הבן. יצחק מגיב בהתרסה: "בני ולא בניך"? כשקיבלו את התורה קראת להם "בני בכורי" ועכשיו שחטאו אתה מתכחש להם? הוא מתעקש שהקב"ה צריך לסלוח לנו ומצליח.
ולכאורה, כיצד ייתכן שאברהם, האוהב הגדול ויעקב, הרחמן הגדול יוותרו עלינו בכזאת קלות? מבואר בחסידות שדווקא משום כך הם לא מצאו דרך ללמד זכות. חשבו שאין ברירה ודוקא על-ידי ענישת החוטאים יתקדש שם שמיים. אבל יצחק, שעצם היותו בעולם הזה היוותה חידוש עצום, הן בלידתו המאוחרת, הן בהיותו הראשון שנולד בקדושה וגם בכך שהיה עולה תמימה, ידע שיש התחדשות והאמין בכוח ההתחדשות של יהודים. הוא הרי האמין שגם עשו יכול להתחדש ורצה לברך אותו כדי לסייע לו בכך. לכן דוקא הוא טוען שלמרות החטאים הקב"ה צריך לגאול אותנו, ותשובה נעשה אחר כך. בתגובה אנחנו אומרים ליצחק כִּי-אַתָּה אָבִינוּ, אבל יצחק מפנה את זה לה', אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ.
