הקומבינה שרקמו ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, והבעלים והעורך האחראי של
ידיעות אחרונות, נוני מוזס, להנדס את הכתוב ב"עיתון של המדינה" לטובת האינטרסים של השניים, היא חלק מן התרבות הישראלית הבסיסית מאז הקמת המדינה. התדהמה שאחזה ברוב הציבור, לרבות את בכירי העיתונאים כנחום ברנע, בעל פרס ישראל, ו
רביב דרוקר, שצפוי לקבל אותו, מלמדת כי או שהם מנותקים מן המציאות, או שהם צבועים ומתחסדים. על נושא זה שוחחתי עם עורך רשת אלף בקול ישראל, אבישי פלחי, בתוכנית "אקדמיה באלף", בשיחה השנייה בסדרה על מלחמת העצמאות.
בשיחה זאת חשפתי את דרכִּי לחקר מלחמות בכלל, למלחמות ישראל בפרט, ולמלחמת העצמאות בפרט בריבוע. כבר בגיל ארבע-עשרה כמעט נזרקתי מבית הספר שבו למדתי ב"הדסים", על שבחגיגות יום העצמאות ב-1954 חשפתי בפני ההורים השכולים, ובפני המורים והתלמידים, שסיפור הל"ה, המיתוס המרכזי במלחמת העצמאות, בשקר יסודו, והוא בא לחפות על סדרת מחדלים בפרשה.
אבן היסוד של תרבות שקר זאת, שבברית המועצות כינו אותה בשם "ריאליזם סוציאליסטי", היא האקדמיה בישראל, שהעומדים בראשה - אלה שחינכו את נוני, ביבי, ברנע ודרוקר - שיתפו פעולה עם ראשי המדינה והפלמ"ח לא לחשוף את האמת על האופן שבו התנהלה מלחמת העצמאות. במהלך חיי נזרקתי מהוראה מאוניברסיטת בר-אילן, מאוניברסיטת אריאל וממכללת צפת, על שהעזתי לכלול בהרצאותי את האירוע, שבו מפקד חטיבת הראל,
יצחק רבין, ברח משדה הקרב ב-20 באפריל 1948, בעקבות הלם-קרב, ושאחרי חודש הודח. ועוד פרשיות דומות. ראשי האוניברסיטאות ביקשו להתיישר עם הפוליטיקאים, על-מנת להבטיח את התקציבים למוסדותיהם. הם לא ניסו להפריך את מחקריי, ועצמוּ עיניים לנוכח הוראת השקרים במוסדותיהם. סגן הרמטכ"ל במלחמת יום הכיפורים, האלוף ישראל טל ז"ל, שהיה חברי לספסל הלימודים באוניברסיטה העברית, ונחשב לאינטלקטואל הבולט בצה"ל, יעץ לי לא לחשוף את תפקודם של יגאל אלון ו
יצחק רבין, כי הם, והנגררים אחריהם, יחסלו אותי. פרופ'
משה קוה, שהרבה שנים היה נשיא אוניברסיטת בר-אילן, ערך לי משפט שדה, עם הרקטורים של אותה אוניברסיטה, על שהעזתי לטעון שהאשם העיקרי ברצח רבין הוא השב"כ, שכשל בתפקידו להגן על חיי ראש הממשלה, בעוד שהאחראי להשב"כ היה רבין עצמו. לו
שמעון פרס היה נרצח, צריך היה להדיח את רבין. הרקטורים באותו אירוע שתקו.
אם בארזים התרבותיים נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר בפוליטיקה ובעיתונות?!
