מצב הרוח הטוב שהצופה בהפקה הישראלית יוצא עמו לאחר הצפיה, הוא לעילא ולעילא. פשוט נפלא לצפות בהפקה כה מושקעת, מקצועית, שכל פרט בה מרהיב ומפתיע. אין זו עוד חלטורה של הצגות הילדים לחנוכה. זוהי הצגה במלוא מובן המילה, אף כי כולה נעשית באומר ובצליל - בשירה ובתנועה. על הבימוי והכוריאוגרפיה הופקד אלדד גרויסמן, בעל הוותק והרקורד הן בבימוי במחזות זמר ואחרים, והן בכוריאוגרפיות המשובחות ביותר. ניכר במפיקים - משפחת אדרי, בעלי הסינמה סיטי, וירון פלד, שלא חסכו דבר, ובחנו מאות ילדים לתפקיד בילי. אנו צפינו בשון גרנות זילברמן, (מאבן יהודה, שמגיל 5 הוא כבר רוקד), שעשרת החודשים של האימונים המפרכים עשוהו לרקדן, זמר ושחקן, באותה מידה שתלמידי בתי הספר לתיאטרון עוברים בשלוש שנים. אבי קושניר משחק בתפקיד אביו של בילי, שזועף ומתנגד לכך שבנו ילך ללמוד בלט, בטענה שזה מקצוע של הומואים. את הסטיגמה הזו מצליח המחזה להזים בצורה נהדרת. כי רק מי שחווה את חווית ההתעלות לה זוכה כל מי שרוקד - יבין. וכאן זה מוכח בשעתיים וחצי של הצגה נפלאה, מלהיבה ומרגשת. מה שכה מיוחד בהצגה זו, שנוצרה בעקבות הסרט המצליח באותו שם - הוא העומק שיש בה, על הרקע של שביתת הכורים הגדולה בימי שלטונה של מרגרט תאצ'ר (אשת הברזל), על מצוקת הכורים והעוני, ועל המסר שכל אחד לוקח עמו הביתה אחרי הצפיה: כמה חשוב שאדם יהיה שלם עם עצמו, ויעשה מה שלבו חפץ, בלי להיות מושפע מדעות קדומות, סטיגמות או הרצון לשמח את ההורים בלבד. מעבר למה שהילד בילי הצליח לעשות הודות למאבקו העיקש, להתקבל לאקדמיה למחול, מוכיחה הסצינה בה אבי קושניר, הזעפן והבוטה תחילה, מתרכך, חוזר בו מהתנגדותו לשאיפת בנו, ומביע זאת ברגש כה עמוק, ולבסוף - בשיא, כשהוא כובש את הקהל כשהוא עצמו נסחף לקטע ריקוד סטפס בסגנון "האחים בלוז", שמזכיר את חלקו בהופעת "צמד הבטלנים" באירוביזיון. סגנון הריקוד בהצגה משלב בלט, מחול מודרני וסטפס. כך שהעין של כולם יוצאת רוויה.דפנה דקל כובשת את הלב בדמות המורה לבלט, שתחילה מסרבת לקבל את בילי לחוג שלה, ובהמשך הופכת למנטורית שלו, התומכת הגדולה, ובעזרתה הוא סולל את הדרך להגשמת חלומו. את התפקיד בעל החלק הדרמטי ביותר בין כל שלל התפקידים המוסיקליים של שירה וריקוד, מדגים כאן אבירם אביטן, שתפס את מקומו של אושרי כהן בתפקיד אחיו הגדול של בילי, טוני. אבירם הוא שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה, שהוכיח זאת בשלל תפקידים שביצע בהיותו סטודנט ב"בית צבי", ובנוסף -היותו בעל קול ייחודי ומרשים ויכולת תנועה גם כן. משחקו כאן הוא המעולה ביותר בין כל השחקנים, גם נוכח משחקו הכובש של שון כבילי, דינה דורון הוותיקה והמקסימה בתור הסבתא ה"קולית"; ארז ווייס כ"ברני", הפסנתרן-המלווה בסטודיו של המורה, שבסצינה לקראת הסוף, מדגים כיצד אף הוא משתחרר מהכבלים, רוקד ושר וה"אני שלו" משתחרר יוצא לכאורה מהארון במה שהוא מצליח לבטא - את המסר שהוזכר לעיל - של היות האדם הוא עצמו, משוחרר מכבלי הסטיגמות החברתיות.. וכך גם שלל השחקנים המקצועיים בוגרי בית צבי המעטרים את האנסמבל ובתפקידים נוספים, כמו יעל יקל כאמו של בילי, שיר זלינגר כלסלי, אוהד יהודאי שנחן בקול בס עמוק מיוחד. כולם נבחרו בקפידה ועברו חזרות ברמה ובפרק זמן שלא רגילים בתיאטרונים בדרך כלל. תלמידי שלושת הסטודיות לבלט המופיעים כאן בכוריאוגרפיה מקסימה ויפהפיה מעניקים עושר לצבעוניות ולסיפור הכה נוגע ללב בתלבושות היפהפיות שעיצב להן יובל כספין. בנוסף, בין כל רקדני קורוס המחזמר מצויים גם רקדנים מקצועיים רכשו את מקצועם באקדמיות בארץ ובחו"ל. המוזיקה הנפלאה שחיבר אלטון ג'ון מבוצעת בידי תזמורת חיה עליה מנצח גיורא ליננברג הכה מיומן. את התפאורה המדהימה, העולה, יורדת, נעלמת ומופיעה ממקומות לא רגילים - עיצב ניצן רפאלי. הכל עשוי נפלא, אך רצוי היה להגביר את התאורה ולפרוש אותה על פני כל המופיעים, לא רק ברגעים ספורים בלבד, כדי שגם מי שיושב בקצווי האולם יוכל להתרשם ממראה המופיעים, ארשת פניהם והבעתם. בזכות עיבודו ותרגומו הקולח לשפה מובנת וקלה שעשה אלי ביז'אווי, מטובי המתרגמים שלנו, וכן הסאונד המשובח, הקהל נהנה גם מהטקסט השנון. הצגה של מיוזיקל בשיאו, המענגת את הצופים המבוגרים ואת הצעירים (אך לא לילדים רכים), ברמה שרואים רק בברודווי ובוסט אנד. ותודה לבעלי הסינמה סיטי על המושבים הכה משובחים ומפנקים, המירווחים הכה סבירים בין השורות, מה שעושה את האולם למשובח ביותר בארץ. ולוואי וכל התיאטרונים הארץ היו משתבחים בעיצוב כזה של אולם הצגותיהם.