כשהביאו המהפכנים הקומוניסטים את הבשורה לכפר והבטיחו לשחרר את האיכר הרוסי וכל הפרימיטיביסקייה סביבו הם הביאו במזוודה, הס מלהזכיר, את תמצית ראיית-העולם היהודית בכמה מובנים. ראשון, הם ציטטו, בלי משים, פתגם פרבוסלבי עממי: "ואהבת לרעך כמוך". המובן השני - היו בעצם שניים, קארל ומרקס תאום דו-פולרי מופלא, תושב גרמניה ממוצא יהודי בגופו, אבל אזרח-העולם בנפשו. במפגש המרתק שבין הקומיסר הסובייטי לאיכרים נוצרה הלצה שעשתה לה כנפיים בעולם שהתעשת וחזר לעצמו רק כעבור 70 שנה. ראשוני הקומיסרים הסבירו לקהילת האיכרים האדישה: אנחנו נביא לפה טרקטורים הידראוליים, חשמל וקומביין שיחליפו את הבהמות המסכנות ברפתות, את הסוסים באורוות, את מחרשות-העץ המצ'וקמקות. יחדיו נקים פה, חלוצים אמיצים, קולחוז שיתופי-תעשייתי-מודרני, קואופרטיב של שותפות, אנושיות, קדמה ואחווה. 'אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד' (זו אומנם סיסמה צרפתית, מאחוריה רמז גס לעתיד שהקומוניסט מייעד לכולנו – שכולם בשביל אחד). אם הטרקטור שהקולחוז נותן לך, איוון, מתקלקל, למשל, אז הנהלת הקואופרטיב מביאה לך את הטרקטור של גרגור. כולנו מתחלקים במה שיש, כולנו נושאים בעול, כולנו חברים, כולנו נאמנים למטרה, כולם תומכים בכולנו. הממשלה נותנת לקולחוז את הטרקטורים שברשותה. עכשיו כל האיכרים הם הבעלים של הרכוש כולו. אם אתה צריך טרקטור, גרגור, אתה פונה לחברים בהנהלת הקולחוז והם מסדרים שתשתמש בטרקטור שעובד גם בשדה של איוון חברך. ככה כולם משתמשים ברכוש של כולם כי הקולחוז שייך לכו-לם. מבינים? שאל הפוליטרוק את קהל האיכרים שהתאסף במתבן המרכזי (בעבר זו הייתה כנסייה של הצאר העריץ) - ועדין לא אכל מספיק קש. מבינים! מסכימים! ענו האיכרים פה אחד, והזקנים שביניהם בכו מהתרגשות מול האיקונין החדש בעל השפם. עולם חדש נקימה! צרח הקומיסר. עכשיו הכל פשוט, הסביר המשורר הקומוניסטי העירוני המהפכני שנסחף בהתרגשותו (אולי היה זה ידידנו איליה ארנבורג). החל ממחר בבוקר, זרח הפוליטרוק הסובייטי, כולם מעבירים את הבהמות שלהם והסוסים לרשות הקולחוז... דממה השתררה במחסן, ארשת סגפנית וזועפת קימטה את פניהם של האיכרים. אגרופים התנחשלו וסנטרים התריסו לעומת האידיאולוג הרוחני שעל הבמה. רגע, רגע, רגע, עצר האיש את עוצמת תסיסתם, רק לפני רגע הסכמתם פה אחד למסור את הטרקטורים לרשות הקולחוז - אז מדוע לא את הסוסים והבהמות? דממה אפפה כערפל יער-קדומים את הבמה ומתוכה הגיח זקן צולע, פה אחד חסר שינים, קרב אל הקומיסר הנלהב ולחש לו: סוסים ובהמות יש לנו...
עבור היהודים נפתח עידן המשיחיות עם הופעתו המרשימה של שבתאי צבי. המשיח הזה לא עצר בסיבוב, המשיך הלאה והתאסלם. היהודים נשברו לרסיסים, כמו תמיד. לגויים השמים שלחו את אייזיק ניוטון שנתן את הטון עד שהופיע איינשטיין, בשחר הקומוניזם, ובישר מציאות חדשה לחלוטין. היהודים אספו את הרסיסים וחזרו להוביל. אם תרצו, גם נפוליאון היה סוג של משיח, מרוח בדם, לא בשמן משחה. הוא הביא עמו קדמה ואסטרטגיה מודרנית כי היה סבור שיועילו לגייס לצבאו עוד ועוד מטומטמים. אין עריץ שלא שאף לשפר את מצבה האומלל של האנושות ואין סופר-הוגה-מורה-איש-דת-וכדומה שלא שאף די הצורך קנביס או אופיום כדי להלל, לשבח ולהעריץ אותו. וחוזר חלילה. ככל שהמשיח היה גדול יותר, בעל אספירציות נאורות יותר, אנושי יותר - היו נהרות הדם גואים יותר, סואנים וזורמים יותר. אם מישהו מכם סבור שאני ציני – הוא לא יודע כלום על החיים. אותי מעניינים המתים, כמובן. צריך להודות, עם יד על לב דואב - כמה צהלנו (עם זיקוקים) כשסדאם-חוסיין המנוול נלכד והומת רק מפני שהעולם שוחר שלום, לא צמא-דם, חס וחלילה. הוך... כמה כולנו מצטערים מאז ועד היום שאמריקה הטובה הרגה אותו רק מפני שרצתה להבטיח לנו עולם נעלה וטוב עם פחות צרות. אבל, תודו - חטפנו חוקן.
משיחות תוססת בשמאל
בארץ ישראל קמה תנועה קיבוצית ענפה, גם היא על ברכי הרעיון הקומוניסטי שקנה שביתה וכלים אחרים ברחבי העולם בראשית המאה הקודמת. בגרמניה איימו קומוניסטים ונאורות צלולה ומתעצמת על השלטון והמשטר הרפובליקני ועל היהודים - התוצאות ברורות וידועות לכל ראש. המציאות המשתררת נבעה, כרגיל, מרעיון תנכ"י-יהודי שהוא כלל גדול בתורה, "ואהבת לרעך כמוך". עד כה רק הנוצרים אימצו אותו בסיכה לליבם. הקיבוץ היה כוח מלהיב, מרענן, כמעט סם משכר - מדוע לא צלח, ואיפה ההמונים? הכל היה בו, אנשים נפלאים בעלי תוכן ואחריות, רעיון אלוהי כביר, קרקע ובתולות, רצון מחושל. אז למה הכל התמוטט כמו מגדל קלפים, כמו אצל הבבושקה הסובייטית? הכל היה שם - רק אלוהים לא. מדובר בהפקות ענק של האדם למען עצמו ולמען שמו ותהילתו, מעין מגדל-בבל לפרולטריים. בארצנו הביאו הקיבוצים באופן מפתיע להקמת מדינה ליהודים. סליחה, זה כשלעצמו הישג מדהים. המסגרת הקיבוצית התמוטטה כעבור שנים כדי להדגיש כי הרעיון המקורי עצמו לא בא לידי ביטוי של אמת, ואנשים אחרים, כמעט זרים, שהגיעו שרופים מאירופה ומארצות המזרח לקחו אותו למקום של 'סיוט'. אבל ניתן להודות שהאנשים שנשאו אותו בליבם כל חייהם, הקיבוצניקים הטהורים שלנו – היו אנשי אמת והם בנו כאן, בלי להרגיש, משכן לכל תקוותינו.
הרעיון הנפלא (ואהבת לרעך כמוך) לא יכול למות והוא מוצא פורקן במקומות לא צפויים. הגלובליזציה היא שבב מתועש שלו - אלא שטייקונים דורסניים מסוגם של נפוליון, לנין, טרוצקי, סטלין, היטלר, גרינג, מאו, קאסטרו וכדומה (עם יכולת הסוואה טובה יותר) וגם תאגידים – השתלטו עליה והיטו אותה לצרכיהם הדחופים. זה טבע העולם - וטרם נמצאה לו תקנה. האנושות עדין לא מוכנה להתקדם, לפשט ולהגשים רעיון עתיק יומין שהנביאים שלנו הפיצו בסערת ליבם - והפרשנויות הצדקניות העכשוויות רק גורמת נזק, הרס, כאב וייאוש. הרעיון, אם תרצו ואם לא, נמסר לבני ישראל במעמד הר-סיני. זה הרעיון שאמור להפוך את חית-האדם המסרסת לאנושות, לציוויליזציה. בלי זה – אנחנו ערימה של חיות מתגוללת בעפר ובזבל, ללא אצילות, ללא יעוד, ללא תקווה. לחיות כידוע אין תקווה והן חיות את הרגע. הרגע לעולם אינו חולף, רק המכאובים והצרות מתחלפים ומכריעים בסופו של דבר כל דבר. רגע כזה של נצח - זה מה שאנחנו מאחלים לעצמנו?
יש עיוות מובנה בתאוותו של האדם לנצח. אחד השיאים שלו בא לידי ביטוי והתגלות בישוב שלנו – כשהתגייסו כוחות השמאל הנאורים ובני הקיבוצים שהנהיגו את המדינה כדי לרומם את 'שמש העמים' סטלין אחרי משפט מרדכי אורן בפראג. לא, זה לא היה יותר מדי עבור יהודים. אכלנו קורצה גם במעשה עגל הזהב למרגלות הר-סיני. הרעיון 'מדינה יהודית ודמוקרטית' חובר לרעיון 'שתי מדינות לשני עמים' - עושה בנו שמות. שימו לב מי מפיץ אותו בקרבנו. אובמה, 'מחלקת-המדינה' (שהפצירה בטרומן לא להכיר במדינת ישראל), אירופה המערבית-המזרחית (רק לפני שבעים וכמה שנים שרפה את יהודייה), הוותיקן רודף שמלות ושונא נצחי ליהודים, כל הערבים והמוסלמים. בקיצור, כל שונאי ישראל מטבעם. אנא תבדקו את ההיסטוריה ותיווכחו. זה אומר שהרעיון המשיחי שלנו שוב עומד להיצבע בדם, הרבה דם, ויש ציפיות בסביבה. אם תנחשו של מי הדם תוכלו לגלות גם מי יגיש לחווה תפוח.
האמת נגד המציאות
הרעיון עצמו נפלא, כל-כך יהודי מטבעו, פרי רוחם של הנביאים הגדולים, אנשי הסגולה של עם ישראל. תנו אותו בידיו של סטלין ותראו כמה מיליונים ימותו על קידוש שמו. אולי מאו יביא בשורה? תנו אותו בידיה של 'מחלקת מדינה' ותראו כמה מלחמות יפרצו ברחבי העולם ובמעטפת האוזון מעלינו. הנה סוריה שכנתנו - היא הביטוי האחרון לרוחה המתגבשת של הנאורות האנושית. ראו כמה הרס, כאב, רצח ופליטות גז באטמוספירה צועקים מול הקיר. סוריה אינה מפגן אחד ויחיד, יוצא דופן, לתאוותיה ותשוקותיה של האנושות. תראו לי, בבקשה, מפעל אחד שהאנושות הצליחה בו. בבקשה. אם כן, מה בעצם כוונתה של האנושות האופפת אותנו כשהיא לוחצת עלינו בעקשנות, פתיינות והתמדה לאמץ רעיונות תנכיים נשגבים אל קרבנו? האם לא כדאי להמתין קצת בסבלנות עד שה'בני-זונות' באו"ם ישנו את הכללים וייצאו להשמיד את ערימת הטילים בלבנון? את החיזבאללה בסוריה ובלבנון? את הכורים הגרעיניים בקוריאה הצפונית ואירן? את דאעש בעירק? את האנטישמיות באמריקה? את הפליטים בטורקיה? רגע לפני שקופצים לסוף התור ומדברים אתנו על חזון 'שתי מדינות לשני עמים'... מה שאצל הגויים ועמי הארצות נחשב להישגיה הכבירים של האנושות, נכסי צאן הברזל של הציוויליזציה - הנאורות, ההיגיון, ההשכלה, החברה, זכויות-אדם, זכויות-אזרח, ביטול העבדות, הקמת מארג שלטון דמוקרטי וכדומה – אצל היהודים הינו צו אלוהי שניתן להם למרגלות הר-סיני. הצו - זה מה שעושה אזרחות קשיחה ואטומה לקדושה. אלא שהאנושות מעדיפה לחיות ללא קדושה, לספח את הישגיה לרוחו של האדם ולשרירות ליבו. האדם בחר לעמוד בפני צלמו ודמותו ולהשתחוות לעצמו – ולא לתת דין וחשבון על מעשיו. האדם הוא הקיסר בעיני רוחו – ולכן לא הרחיק לכת מעבר לשלוליות הדם ששפך...
ההישג הכביר כביכול של האדם בעיצוב אנושות, אנושיות ותרבות הינו מראית-עין. מה שנראה יפה ומכובד לכאורה נובע רק מהיותנו נבראים בצלם. האשליה שאנחנו המעצבים –מעודדת אותנו לטפוח על שכמנו ולהלל את מעמדנו בכל מסדרונות הזוועה של האו"ם. לאחרונה גם סוריה תוכיח. כנראה שרק היהודים מבינים שהאנושות חיה את חייה בעולם של אי-ודאויות קוונטית והרבה טמטום אלקטרוני. היה עליהם להמציא גם את איינשטיין לטובת הכלל. אלא שעכשיו זורמים עוד יהודים ומטעים את העולם עם רעיון נפלא ומתעמעם נוסף של שתי מדינות לשני עמים – עד שכל המדינה והיהודים בתוכה ייעלמו להם מהעיניים וממשפחת העמים.
