אני חושב שצודקים הנכים שטוענים שהממשלה לא מתייחסת אליהם. וזה גם בגלל הגישה הכוללנית, שאומרת שאי-אפשר להוסיף לכל נכה אלפי שקלים. הממשלה לא חייבת להיענות לתביעות הנכים, הכוללנית, של העלאת הקצבה לחמשת אלפים שקל ואף יותר. לא רק שזה נטל גדול מדי על המשק, אלא שגם אין לזה שום הצדקה. את תוספת הקצבה יש לתת באופן סלקטיבי לנזקקים בלבד. לדרישה זאת יצטרף ציבור רחב שילחץ על הפוליטיקאים ליישם אותה.
למרות שלבי עם האישה והגבר ששובתים רעב (הגבר הוא אבא לילד נכה, שלא יכול לעמוד בנטל הכלכלי העצום), אני חייב, ברמה הכללית, הלאומית, להעיר כמה הערות על הגל הנוכחי של מאבק הנכים.
אין ספק שהנכים נוקטים בצעדים אגרסיביים שמרתיעים לא רק את הפוליטיקאים אלא גם את כלל הציבור ומפחיתים מהרצון של רבים, לעזור להם. ההתקפה הבוטה, שהובאה מפי שובתת הרעב כלפי כל העמותות, היא לא במקומה. כמו שהנכים לא רוצים שיעשו לגביהם הכללות, כך אי-אפשר לעשות הכללות לגבי העמותות. אפשר ורצוי, לחקור כל מחדל, כל שחיתות בנושא. בשביל זה בדיוק יש חברי כנסת. ועל כן, גם הגדרתם כחבורה של פטפטנים שלא עושים כלום, היא לא במקומה. מי שיכול לעשות, זה רק חברי הכנסת...
יש צדיקים גמורים, שפועלים בעמותות אלה. אם יש ביניהם מושחתים, נצלנים ואפילו גנבים, אז יש לטפל בהם ולדרוש מהרשויות להטיל פיקוח ראוי. זה לא רק טוב לנכים, זה טוב לכלל המשק. לבער את השחיתות היא משימה לאומית מאין כמותה, שתעזור לכולנו. אי-אפשר היה להימנע מרגשות חזקים ועמוקים, של כאב, צער וזעם, לנוכח דבריה של שובתת הרעב הנכה, למען העלאת קצבת הנכות. הייתה זאת קריאת התעוררות לרגש האנושי שבכל אחד מאתנו.
קריאת תגר
מצד שני, אי-אפשר להתעלם מכך שמאבק הנכים, שנמשך כבר כל כך הרבה שנים, לא מניב תוצאות. הסיבות לכך הם המאבק האגרסיבי והכעס הרב, של הנכים, שגורם לאנשים לחסום את עצמם בפני דרישותיהם. גישתם של הנכים במאבק הנוכחי, היא שגויה, ודבריה של שובתת הרעב לא תורמים לאהדה הציבורית כלפיהם. ברגע שהיא מצהירה שמצעד הפוליטיקאים הוא בשבילה עינוי וכולם מושחתים, היא לא יכולה לצפות, שהציבור, הבוחרים באנשים אלו, יסכימו אתה. זאת למרות שאני מבין את גישתה ואיך שאומרים: "אל תשפוט מישהו עד שתגיע למקומו". מצד שני, אני ידוע שגישה היא כל העניין. כדי שמשהו יהיה אפקטיבי וישפיע, צריכים גישה נכונה. (ואגב, גילוי נאות, אשתי נכה ומקבלת קצבת נכות).
נכות היא לא דגל שצריך לנופף בו. נהפוך הוא. נכים רבים הצליחו להשיג את אהדת ההמונים, בזכות זה שהצליחו להציג את עצמם לא כנכים, אלא דווקא ההפך, כמוצלחים יותר מאנשים בריאים. אני ידוע שזאת דרישה גדולה מדי, אבל לפי דעתי, הנכות עצמה היא קריאת תגר לנכים, בתור בני אדם, לגלות את הענק שבפנים, את הרוח האנושית היפה שלנו. לא לחינם אומרים: צחק וכולם יצחקו אתך. בכה, ותבכה לבד...
פרופסור זליכה, שעומד בראש ועדה שאמורה להגיש המלצות לגבי קצבת הנכים, אמר, שסיסמאות פשטניות של הנכים לא יעזרו וצריכים להתעמק בעניין והממשלה לא יכולה להסתכן בצעדים פזיזים, מתוך רגשנות. הממשלה לא יכולה להטיל על עצמה עול תקציבי שלא תוכל לעמוד בו. על כן דרוש לעשות מחקר רציני ולא להסתמך על דעות קדומות שיש מספיק כסף לתת לנכים.... דווקא ההפך, החישובים מראים, שזה לא כך... למרות זאת הבטיח שהוועדה המצומצמת שלו, תביא לשינויים משמעותיים בעניין קצבת הנכות. מצא חן בעיני הערתו, הצודקת, שהתמריץ של דרוג הזכאות לנכות, שמעודד נכים רבים, לא לצאת לעבוד, כדי לא לפגוע בקצבה, ייעלם. הדבר מזכיר את התופעה שהייתה בזמנו של אנשים מבוססים, שהצליחו להציג מצג שווא של מצוקה כלכלית, ולזכות בתמיכה של לשכת הסעד.
אני מקווה, שבסופו של דבר, כולנו נצעד באומץ לקראת צעדים חדשים, ממשיים, לעזרה לנכים ומאידך-גיסא, גם להבנה גדולה יותר שלהם לצרכי המשק. כל מה שצריך זה אמון הדדי, הבנה ובעיקר לא להיגרר להכללות ולהכרזות קיצוניות משום צד.
