אנחנו עומדים כבר בעיצומו של השבוע האחרון בספירת העומר ועדיין לא הקדשנו אף רשימה לנושא חשוב זה. אומנם הזכרנו אותו פה ושם, אבל רק כבדרך אגב. מאוחר מדי לתקן חסרון זה ביחס לימים שחלפו, אבל עדיין יש מקום להתבוננות, בימים שנותרו עד תום הספירה. דיברנו בעבר על כך ששבעת השבועות של ספירת העומר מכוונות כנגד שבע המידות שהן: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. לכל אחת מהמידות יש בתולדותינו דמות מופת שזו מידתה העיקרית, כגון חסד-אברהם, גבורה-יצחק וכן הלאה. השבוע האחרון הוא השבוע של דוד המלך, ספירת המלכות. ביום השני של השבוע הזה, יום הגבורה שבמלכות, חוגגים את יום ירושלים.
כידוע, דוד המלך הוא שכבש את ירושלים וקבע אותה לבירת מלכותו, כפי שגם הזכיר בנאומו נשיא ארה"ב שביקר כאן השבוע. בהשגחה פרטית, אלפי שנים אחר כך, בשנת תשכ"ז, כבשנו שוב את ירושלים ביום הגבורה שבמלכות. הופעתו הראשונה של דוד בזכרון הקולקטיבי שלנו נעוצה בניצחון שלו את הגיבור הפלשתי גָּלְיָת, בדו קרב. מה שלא כל כך יודעים זה שבהמשך הוא הפך לדמות אהובה מאוד על כל העם. כנראה כן זוכרים שהנשים שרו לכבודו (שמואל א, יח): הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו. בכל זאת, גיבור. אבל הגבורה אינה עשויה להסביר את האהבה המתפרצת. היו עוד גיבורים ולא מסופר שהיו אהובים. בהכרח צריכים לומר שהיה בו משהו אחר שעורר אהבה אליו.
כשלומדים את הדברים רואים תופעה שבהכירנו את אנשי השררה היא מאוד מוזרה; דוד מסרב להתרגש מהגבורה של עצמו וגם לא מהמעמד הבכיר שאליו הגיע. הוא נשאר צנוע עד כדי כך שלא מבין בכלל מדוע מכבדים אותו. וכשמביאים לפניו הצעה להתחתן עם בת שאול, דוד לא מבין איך מישהו מעלה בדעתו שהוא יתחתן עם בת המלך. למה מי הוא בכלל? זהו פער ענק בין מה שהוא ובין איך שהוא תופס את עצמו. ההסבר לכך נמצא בדו-שיח שלפני הדו קרב; שם הוא אומר לגליית (פרק יז): וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ ה' כִּי לַה' הַמִּלְחָמָה... הוא מאמין בזה בכל לבו ואינו מייחס לעצמו שום יכולת מיוחדת, הכל זה רק סייעתא דשמיא. העם מבחין באמת הזאת ומתאהב בו.
ללמוד מדוד המלך
ובשבוע של דוד המלך בספירת העומר אנחנו קוראים את הפרשה הראשונה בספר במדבר, המכונה גם "חומש הפקודים" על שם הַמִּפְקָדים שנערכו ומסופרים בו. במפקד הראשון שעל-אודותיו אנחנו קוראים השבת חוזרת שוב ושוב ההדגשה שהמניין כלל אך ורק את המתאימים לשירות צבאי: כֹּל יֹצֵא צָבָא. שנים עשר שבטי ישראל חולקו לארבעה מחנות שהקיפו את אוהל מועד מארבע רוחותיו כאשר במעגל הפנימי, הקרוב למשכן, היו בני שבט לוי שגם הם נחלקו לארבעה מחנות; בני גרשון קהת ומררי משלוש רוחות ומצד מזרח משה ואהרון ובניו. כולם סביב לאוהל מועד, מרכז ההתייחסות של בני ישראל. וכל ההתארגנות הזאת החלה בחודש אייר: בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית, לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם.
בין המפקד המתואר בפרשתנו ובין התנהלותו של דוד המלך עובר חוט מקשר ברור מאוד - הצורך החיוני במרכז רוחני, מוקד של קדושה שסביבו יפעמו כל הלבבות בעם ישראל. כי אומנם חשוב מאוד שיהיה ארגון צבאי מסודר וחזק, אבל כדי שיהיה כזה וגם ינצח, צריך שתהיה לו תשתית רעיונית רוחנית חזקה מאד, משהו שהוא נעלה באין ערוך מכל מה ששכל אנושי יכול להגיע אליו. ואת זה סיפקו המשכן והמקדש. לכן התאמץ דוד לכבוש את ירושלים, קנה בכסף מלא את מקום המקדש ואף ביקש לבנות אותו, אלא שה' הורה לו להשאיר את המלאכה לבנו שלמה. עם זאת הוא לא בזבז זמן וטרח להכין את כל הדרוש לבניית בית המקדש, כדי למנוע עיכובים כשיגיע הזמן לכך.
השבוע, ביום גבורה שבמלכות חגגו רבים את יום ירושלים ומן הסתם חלק מהחוגגים הרגישו שהשמחה אינה שלמה, כי ירושלים לא באמת שלמה כל עוד לא נבנה בית המקדש. למרבה הצער ההרגשה הזאת עדיין אינה נחלת רבים. רק מעטים מבטאים בגלוי את געגועיהם לבית המקדש והמערכת השלטונית מקפידה להצר את צעדיהם ככל יכולתה. חבל מאד, כי מדוד המלך היינו אמורים ללמוד שגם אם עדיין לא הגיע הזמן לבנות את בית המקדש (מדוע לא בעצם?) מכל מקום חייבים לעשות את כל ההכנות לכך כדי שכאשר יגיע הזמן נהיה מוכנים לבנות מיד. אבל כמו שכתבנו פה לא פעם בעבר, לא יעזרו ההתנגדויות שעדיין ישנן ואין ספק כי בקרוב מאוד אכן ייבנה המקדש.
