כאשר מזכירים את השם עמנואל מורנו כל אחד יודע שאסור לפרסם את תמונתו, אך רק בודדים יודעים מה הסיבה לאיסור שעליו מקפידים גם כיום, יותר מעשור לאחר מותו בקרב בלבנון בהיותו בן 35 בלבד. אולם כדי להבהיר את תהילתו העלומה ראוי לספר כי עוד בחייו נהגו עמיתיו ופקודיו בסיירת מטכ"ל לתאר אותו כך: "מאז בר כוכבא לא קם לעם ישראל לוחם שכזה". לאחר מותו הוסיף מפקד צוות בסיירת ואמר: "אם צה"ל הוא הצבא הטוב בעולם, וסיירת מטכ"ל היא היחידה הכי טובה בצה"ל, ועמנואל הוא הלוחם הכי טוב בסיירת מטכ"ל - אז עמנואל היה הלוחם הכי טוב בעולם". למרות דברי השבח הכנים האלה ואולי דווקא כיוון שלא נאמרו מתוך חנופה אלא היו אמתיים, עתה ביום השנה ה-11 לנפילתו חשוב מאוד לזכור ולא לשכוח את סיפור חייו המראה בדיוק את אפשרויות השילוב המופלא בין אמונה ללחימה.
לעמנואל (יהודה) מורנו הייתה אישיות כפולה. האחת של לוחם קר רוח ועז נפש והשנייה של אדם מאמין ברמ"ח ושס"ה. על-פי הכרתו ותפיסת עולמו כי הישות האלוהית הידועה בתואר הקב"ה, לא הייתה רק דבר מה רוחני אלא ידיד נפש אישי, מעין אב רחמן ומורה דרך שאליו הייתה תשוקתו כל חייו. על שולחן העבודה במשרדו בסיירת היו פזורים תמיד ספרי קודש בהם גם כתבים של רבי נחמן מברסלב. דוגמה להתמסרותו ללימוד התורה ניתן לראות בסיפור הבא. בתור איש ותיק ביחידה ובעל תואר ראשון במשפטים הייתה לו זכות ללמוד לתואר שני על חשבון הצבא. עמנואל ביקש להסב את הזכות הזו ללימודי קודש והסביר את בקשתו כך: "שנתיים בישיבה עדיפות על פני כל תואר שני".
עמנואל התגייס לסיירת מטכ"ל ב-1990 והחל את מסלול הלוחם בצוות "גיורא". כבר בתחילת הדרך בלט באיכויותיו ובכישוריו המיוחדים בכל תחומי הפעילות שנדרשו מלוחמי הסיירת; בסיום המסלול השתלב בנתיב הפיקודי. בשנות שירותו היה עמנואל שותף למאות מבצעים עלומים שבהם הפגין גבורה, אומץ לב ותעוזה רבה וגם קור רוח במצבי לחץ קיצוניים ומסוכנים. פעמים רבות השליך עמנואל את חייו מנגד בהצילו חיי פקודים וחברים ליחידה. בין השאר השתתף במבצע הנועז ללכידת מוסטפא דיראני בלבנון ב-1994. חבריו בצוות שיבחו אותו ואמרו: "עמנואל האמין ביכולות שלו ומתח אותן עד קצה גבול האפשר, ואז - עוד קצת."
אחרי שנים מספר בסיירת יצא עמנואל ללימודי משפטים ב"מרכז הבינתחומי" בהרצליה ובמקביל עבד בשב"כ. בסיום לימוד המשפטים החל להתמחות במשרד עורכי דין, אבל אמונתו הייתה שאת תרומתו לעם ישראל הוא צריך לעשות בדרך אחרת. עמנואל החליט לשוב לצבא הקבע ולסיירת ושירת בה משך שש-עשרה שנים, שבמהלכן העניק לו מי שהיה ראש אמ"ן אהרון זאבי-פרקש דרגה אישית של סא"ל - דרגה המקבילה לדרגתו של מפקד הסיירת.
יחד עם היותו לוחם עז נפש היה עמנואל איש של אהבה עזה לתורה, מסירת נפש על הלכה, ואמירה יהודית ברורה וגאה. גם אחרי עבודה מפרכת לא היה מפסיד תפילה ונקט הקפדה יתרה על הלכות שבת וכשרות. "אם היה מוקפץ לפעילות מבצעית בשבת, היה נוסע במכונית עם חלונות סגורים ולא מפעיל מזגן כי טען שזה "חילול שבת לא הכרחי". כדי להתאוורר מעט היה פותח פעם בפעם את הדלת וסוגר.
בעת החלטת הממשלה על ההינתקות מגוש-קטיף חווה עמנואל שבר עמוק אך גייס את כל כוחותיו הנפשיים כדי להתמודד עם המשבר. "הוא הסביר אז שהוא נאמן לחוקי הצבא, אך חוקי הקב"ה נמצאים מעל לכול, והתבטא במילים הברורות והמדויקות: 'אם אֶדָּרֵש להשתתף באיזשהו מעגל של ההינתקות, אני מוריד את הדרגות והולך הביתה'.
האלוף (במיל.)
גרשון הכהן היטיב להגדיר את אישיותו הייחודית של עמנואל במלים הבאות: "בהליכותיו ובפעולותיו, גילם עמנואל את החיבור בין כוח רוחני לבין כוח פיזי, המתקיים בלוחם-על שהוא למעשה לוחם רוחני. את החיבור הזה הדגישו בתרבויות הלחימה של המזרח, בסין, ביפן, וכמובן בתנ"ך. בגילום זה של חיבור רוח וחומר, הממד הדתי באישיותו של עמנואל, לא זו בלבד שלא עמד במתח מול הממדים הצבאיים-מקצועיים, אלא התקיים יחד אתם בהרמוניה ובאחדות גמורה. ככתוב בתהילים: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים". עבור המאמינים החיים ופועלים בארצות החיים, כוח האמונה שזור כרכיב הכרחי בכוח הפעולה. עמנואל מורנו היה מופת למתהלכים לפני ה' בארצות החיים".
עמנואל נספה בסופה של מלחמת לבנון השנייה, בקרב באזור בַּעַל בֶּק שבו הוביל כמאה לוחמים למבצע חשאי בעורף האויב. יעדי המשימה הושגו במלואם, אך בתום הקרב, בדרך חזרה, נתקלו לוחמי הסיירת במארב מחבלים ועמנואל נהרג. זמן קצר לפני מותו השמיע, כאילו דברי נבואה טעוני אמונה, כשאמר לאחד מחבריו: "אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות ועדיין יש בשניות אלה משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, משמע שלכל החיים שלו יש משמעות" והוסיף: "אנחנו לא חיים בשביל לספק את היצרים, או ליהנות ולחיות את הרגע, אלא החיים הם שלב נוסף בדרך אל השלב הבא". אחרי מותו אמר עליו אחד משרי הממשלה: "אין הרבה אנשים נועזים ומבריקים, עם תעוזה ויכולות, שאפשר לרשום לזכותם תרומה כל כך גדולה לביטחון מדינת ישראל".
אני מאמין שאין אדם בעולם המסוגל לומר עד היכן היה עמנואל יכול להתקדם בקריירה הצבאית. עם הכושר הפיזי שלו ועם הכישורים הרוחניים הוא היה יכול אפילו להיות רמטכ"ל . אבל באותן שניות חיים שנותרו לו מאז פגע כדור המחבלים בלבו, עמנואל כנראה החליט למהר ולהגיע לישיבה של מעלה, כדי שיוכל לשבת למרגלותיו של ראש הישיבה, הקב"ה, לשבת, להאזין, ללמוד ולהבין את כל צפונות החיים ומשמעותם.
עמנואל הותיר אחריו אישה, מאיה (לבית ויצמן) אותה נשא ב-1999. לבני הזוג נולדו שלושה ילדים: אביה, הבכורה; נריה-שלמה ונעם-ישראל.
