בשני הפרקים הראשונים סקרתי את הדיון ההיסטורי על-אודות השאלה עתיקת יומין של קיום אלוהים שגילה כמעט כגיל האדם, והדיון ההיסטורי מתנהל לו על אש קטנה מזה אלפי השנים, אחד אומר יש אלוהים והשני אומר אין אלוהים, כל אחד מרחם ממש על כסילותו של השני ועל חוסר יכולתו לראות את האמת כה הברורה הנראית לעין. כל אחד מזמין את השני לראות במו עיניו את הטבע, להשתמש בהגיון הפשוט ולהחליט: איך לא ייתכן קיום לאלוהים או לחלופין איך ייתכן קיום לאלוהים.
גילוי נאות: יהודי דתי אני, שומר מצוות, כשרות ושבת. מי שמכיר אותי אמר לבטח בסוד ליבו כבר מהפרק הראשון - האלברט שבות הזה הולך לפוצץ אותנו להלן במשנתו ולהרביץ בנו תורה ואמונה. ויורשה לי להרגיע את מכרי וידידי: לא תוכחה ולא תורה ולא אמונה באתי לבשר היום, נהפוך, באתי להיישיר מבט אל המשנה "האחרת" ולהצביע על עומקה, על ההגיון שבה ולאמר בקול צלול וברור: כופר הוא מי שלא מיישיר מבט אל המציאות. מכאן, "כופר" יכול להימצא בשני המחנות; גם במחנה המאמינים יכול להימצא "כופר" מקובע שמתכחש לקיום הדעה "האחרת" ולהגיון הנגזר ממנה.
אסכם לעצמי ואומר, כי ההתכחשות לקיום הדעה "האחרת" אינה מחזקת את הדעה שלך כי-אם מחלישה אותה. השאלה איך מתמודדת הדת היהודית עם הסברה האחרת השוללת את קיום אלוהים? על השאלה הזו אנסה לעמוד להלן: האם קיים מושג הנקרא אלוהים? האם קיים אלוהים?
גם אדם הראשון התחבט בשאלה הזאת, והתורה מתעדת את הדיון האינטלקטואלי הראשון שהתנהל אודות קיום אלוהים, מזווית ראייתם המעניינת של שני אנשים שעמדו עם רגליים יציבות על האדמה ונתקלו בשאלה פשוטה: מדוע מנע מאיתנו אלוהים מקור המידע את הגישה הישירה והחופשית אל עץ המידע? מדוע מנע מאיתנו לאכול מעץ הדעת! וזאת התשובה שהגיעה אליה חוה ולאחר-מכן גם אדם הראשון ייאשר אותה: ידע אלוהים כי ביום אוכלנו ממנו ונפקחו עינינו, והיינו כמוהו יודעי טוב ורע. זו תשובת חוה.
במילים אחרות, חוה אמנו חשדה באלוהים כי אין הוא מקור הטוב בלבד, כי-אם ובנוסף גם מקור הרע והוא מסתיר מהאדם את הבאר ממנו יוצא הרע, זאת כי אין הוא רוצה שותפים למתוק המתוק הטמון ברע. בנוסף, היא חשדה כי אלוהים "שיקר" בעליל לאדם בקוראו אליו לבל יכנס לעומק המידע - פן ימות, והיא קבעה במפורש:
לא מות תמותון, כי ידע אלוהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם, והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע. היא גילתה לכאורה סתירה בין "הצהרת הכוונות" של אלוהים לבין חבילת ההנחיות והוראות שימוש שצייד בהם את האדם בפועל.
בהסתמך על הסתירה הזאת היא חשדה כי לאמיתו של דבר, אלוהים חושש ודואג לעצם קיומו; וכי מי יכול לאיים על קיום אלוהים? שאל הצד המהפכני בחוה וענה: אנחנו, האדם. רק אנחנו נמצאים עימו במרחב, ועל-כן רק אנחנו "מסוגלים" לאיים על קיומו.
ועדיין נותרה השאלה: ואיך נאיים על עצם קיומו? לתשובה זו הגיעה חוה אמנו: אם נדע לעמוד על מהות הטוב ועל מהות הרע. דהיינו אם נדע להבדיל בין הטוב ובין הרע ולהצביע על ההבדל הזה, או אז עינינו ייפקחו ונדע להתמקם יחסית אליו. עלינו איפא להגיע גם אל מחוז הרע, או אז נשכיל לגלות מה מסתתר במעמקי מרחב המידע שאלוהים מנסה להרחיקנו משם.
ידע אלוקים, כי ביום אוכלנו ממנו, ונפקחו עינינו, והיינו כמוהו יודעי טוב ורע. או אז וכאשר מיקומנו במרחב המידע יהיה במקביל אליו - עלולים אנו לאיים על עצם קיומו. אלה הן מסקנות חוה ואדם הראשון בדיון האינטלקטואלי הראשון שנערך סביב שאלת קיום אלוהים, ובדיון הזה קבעו פה אחד כי אין ולא ייתכן קיום לאל עליון, זאת כי "אל" הניתן לאיום לא יכול להיות "אל" גם לא עליון. התורה וביוזמתה ירדה אל פרטי הדיון המרתק הזה וחשפה אותנו לתוכנו. (בסדרה "מידע" עמדתי על הדיון הזה שתועד בפרוטרוט על-גב הפרק השני של בראשית).
אדם וחוה הכירו לכאורה את אלוהים, אך הם חזרו וכפרו בהכרתם זו, זאת כאשר שמו את המונח "אלוהים" תחת זכוכית מגדלת או אז ובמהלך הדיון שלהם מושגיות "האל" הבלתי מאוים התערערה, ומסקנתם התבהרה מתוך שאלת האיום על "אלוהים".
התורה וכאמור מתעדת את פרטי הדיון ובו בזמן מפנה את תשומת ליבנו לכישלי הדיון, היינו למונחים הבלתי תקניים שבמהלך הדיון נעשה בהם שימוש ואשר בגינם הדיון נכשל והכשיל. היא מתעדת איפא את המונחים האלה למען הדורות, למען שנעמוד על המכשול העצמי האומלל של אבותינו שלא נפול בו שוב.
אבל הדורות לא התעכבו על פרטי הדיון או שקראו אותו חלקית, או שלא שמו לב להערות שבצידו. הם פסחו על הדיון המקורי ולא חדלו לשאול: האם קיים מושג הנקרא אלוהים? האם המושג "אל עליון" תקני הוא? האם קיים אלוהים?
"הסתרת הפנים" היא אחת המוסכמות הפוקדות את דורנו. אין בדורנו "הכרת" האלוהים, אין מי שהכיר את אלוהים, אין לנו לא נביא ולא חוזה, נביא בימינו שוטה הוא, אשר על כן נותר לנו להסתפק "באמונה", אנו מאמינים בקיום אלוהים, "מרגישים" אותו רואים בטבע את "קיומו", שומעים אותו. לזאת ולזאת אנו מגיעים מתוך הגיוננו הצרוף לכאורה; זה עיקר האמונה.
אולם וכאמור הדיון המקורי ממשיך, ואף המאמין בעל "ההגיון" משתתף בו באופן פעיל, אך בו בזמן מפנה את עורפו לאותו ההגיון ומתכחש אליו כאשר עומד מול השאלה המתריסה: האינך "מרגיש" שעצם המונח "אמונה" סותר במהותו את קיום האל! תחת אחד הפרקים הקודמים מישהו העיר את ההערה הזאת: "היכן שאנחנו יודעים אין מקום לאמונה.
"האמונה" באה למלא את חלל אי-הידיעה. האמונה באלוהים היא אמונה צרופה מאחר שאיננו יודעים על קיומו. אין שום הוכחה וודאית פיזיקלית לקיומו, ועל-פי עקרונות המדע, מרגע שנדע את אלוהים, נחדל להאמין בו. דומה הדבר לתקופה שבה האמינו על-פי עקרונות הטבלה המחזורית, שישנן מתכות כבדות כמו ראדון, פלוטונים וטונגסטון. האמונה בטלה מרגע שאיתרו את המתכות האלה בפועל.
אם כן הדיון ההיסטורי ממשיך וממשיך ביתר שאת ויתר עז, ובעצם כולנו פה אחד אומרים ומשוכנעים: אין אלוהים בקירבנו, לא ייתכן קיום אל בקרבנו, כי הרי עצם המונח "אל עליון" נוגד במהותו את עצם הגיוננו כפי שעצם הגדרת האינסוף נוגדת את טהרת ההגיון הצרוף, לא תיתכן הגדרה לבלתי מוגדר ואם-כן הכיצד נזהה את הבלתי מוגדר ונצהיר על קיומו, אמור מעתה: אחד אומר בפה מלא "אין ולא ייתכן אלוהים בקרבנו" והשני אומר את זאת בחצי פה; זה כל ההבדל בין כל המתדיינים האנושיים על-פני כל הזמנים.
זה המקום לחזור אל השאלה ששלפתי בפתח המאמר ואשר מתייחסת להתמודדות הדת היהודית עם "הסברה האחרת", זו האומרת בפה מלא כי לא ייתכן זיהוי לאל אינסופי כי קיומו סותר את הגדרתו. הסיפור להלן יסכם את התמודדות הדת היהודית עם הסברה "האחרת".
אני חי בפנמה. לפני מספר שנים הגיע לפנמה רב צעיר בשם ינון רביב במצוות רב הקהילה המנוח ציון לוי. הוא ייעד אותו להיות ראש הכולל של פנמה, תפקיד בכיר ומהותי בפני עצמו. מהר מאוד עלה הרב ינון "לכותרות" וכבש את לב קהל פנמה; העריצו אותו ואת הראש הפתוח שלו. הוא גילה בקיאות בתורה, הבנה, חוש הומור, ומעל לכל גילה לקהל היהודי הפנמני את הפן ההגיוני של התורה. את זאת עשה בעברית יפה ומשובחת בשיעורו השבועי בשבת, ובכל שבת נוספו מעריציו.
בשנת 2008 נפטר המנהיג הרוחני הרב ציון לוי, והרב ינון ראה את עצמו כממשיכו הטבעי, אולם הרב לוי ייעד את בנו כממשיכו לתפקיד הרם בצוואה מפורשת, והרבנית האלמנה "עמדה" על זאת להוציא את צוואת בעלה לפועל ככתבה וכלשונה בתוספת פרוש אישי משלה: בנה בנה הוא היורש, ושלא יימצא בממלכה מי שייאיים עליו... הרב האהוד ינון סומן איפא כאיום והוחזר מייד ארצה ובצדק, כי אף הוא ראה את עצמו כראוי לקבל לידיו את המפתחות, ושני מלכים לא ייתכנו לממלכה אחת. וכאמור הוחזר בצו השעה ארצה.
זה היה הרקע לסיפור שלי ועכשיו אזמינכם להיכנס לגופו. בשלהי 2009 גמרתי אומר לכתוב את "עקדת יצחק". על-פני הפרק הראשון סקרתי את הדיון ההיסטורי על אודות קיום אלוהים, הוא הדיון המתנהל על אש קטנה מזה אלפי השנים. בו בזמן חשבתי על הרב ינון שהחזיק ראש פתוח על כתפיו. ביקשתי לדעת מה דעת הרב ינון בסוגיה. ידידי היה הרב ינון וכבר התכתבתי עימו מספר פעמים בדואל. שלחתי לו איפא את הטקסט הבא, אביאו כלשונו להלן כי אני רואה בו מוצג המייצג נאמנה את סיפורה של היהדות עם אלוהים לא פחות ולא יותר.
להלן נוסח מכתבי אל הרב ינון:
כבוד הרב ינון שלום וברכה ומועדים לשמחה,
הרושם שהותרת אחריך כאן בפנמה הוא שסוף-סוף יש לנו רב שמסתכל לך בגובה העיניים ומדבר אליך דוגרי, דברי טעם דברי הגיון, דברים המתקבלים על הדעת. אתה אחד האנשים, אני אישית מעיד, שהרימו את קרן התורה והחזירו לה את עטרתה. במילים אחרות, אתה אמרת לאנשי פנמה את זאת: לאחר שלב הנעשה ונשמע מגיע גם השלב של נבין ונחקור וננתח. אתה הצלחת להחיות באנשי פנמה את דתם הרדומה; אם תרצה הצלחת להעיר אותם משנתם ולהגיד להם בצלילות: לא רק יש לכם דת מהודרת ויפה, יש לכם גם דת הגיונית הנשענת על בסיס מוצק, על הגיון מוצק. כך אני רואה אותך הרב ינון, ומתוך זווית הראיה הזו אני מזמין אותך לעיין במאמר קצר שכתבתי לאחרונה ולהגיב תחתיו בעטך, ואף להזמין את תלמידיך שיעיינו ויתמודדו עם תוכן המאמר ועם תגובתך עליו. המאמר שאני מזמינך אליו עוסק בקיום אלוקים כפי שנתפס בעולם החילוני והדתי, וזהו מאמר ראשון בסדרה. מצורף קישור בסיפא.
נ.ב. אדאג אישית להביא את תגובתך לעיון כל מי שאתה חסר לו בפנמה. כך סיימתי את פנייתי לרב ינון אך שום התייחסות לא התקבלה ממנו.
זו הדת היהודית לדורי דורותיה וכך היא התייחסה לסוגיה, ברמה הזו: בת יענה הטומנת את ראשה בחול בתואנה שאין משרבבים דברי כפירה עם דברי תורה.
הוא שציינתי, והדיון ההיסטורי ממשיך כאשר המאמין היציב משתתף בו באופן בלתי יציב בעליל.
בפרק הבא ניגש אל הסוגיה הנדרשת: ומה אומרת התורה בנידון, יש אלוהים?
(חלק רביעי יבוא)
