לפני כעשר שנים קרסו עסקים רבים בארץ. מלחמת המפרץ השנייה ופתיחת השערים ליבוא הזול מארצות המזרח עשו שמות בעסקים רבים. העבודה ירדה, מתח הרווחים ירד כמעט לגמרי, ומה שנשאר זה להמשיך ולגלגל מחזור כספים על-מנת לשרוד את ימי המעבר, רק לעבור את הימים הקשים ויקומו על רגליהם. אבל לא. זה לא קרה.
ההכנסות ירדו, הרווחים קטנו מאוד והחובות גדלו. שיקים שיש לשלם ניפדו בעזרת תוכניות חיסכון, בעזרת הלוואות מהשוק האפור, השחור, מהמשפחה ועוד. רבים מן הסיטונאים לא יכלו לחכות. גם להם היו שיקים לשלם והם פנו להוצאה לפועל. מכאן – הרכבת הזאת לא עוצרת בשום תחנה. היא שועטת ומרסקת.
רשמה מכתבים והודעות ואזהרות. כל מכתב כזה עולה כסף. כל פנייה כזאת היא עוד כאב והולם לב לחייב. והחייב שזה עתה הפסיד כסף ומנסה להתאושש, להבין מה קרה, לאשש את העסק, לסגור, לאסוף מזומנים, להישאר בחיים נכנס לרולטת החובות הבלתי אפשרית מול ההוצאה לפועל. כי אי-אפשר לרוץ בקצב שלהם.
הריביות שם קופצות לפני שהספקתם לאסוף סכום אחד קטן להחזר חוב. עוד בטרם היה כל הכסף בכיסכם, כבר צובר החוב מעוף וריביות. ואם בכל זאת התאמצתם והצלחתם לשלם משהו, זה לא אומר שאתם יכולים לשבת בשקט ולהרגיש שאתם הקטנתם במשהו את החוב. ממש לא. החוב לא קטן מזה. הוא ממשיך ותופח כמו על שמרים. אלו היו רק דמי שתיקה למספר ימים. אלא אם כן, יש לכם את מלוא הסכום. ואם יש את מלוא הסכום, שלמו הכל הכל ואל תשאירו שקל חוב – הוא גדל וצומח לתפארת ובעוד כמה שנים לא תזהו אותו כלל..
קריסה נפשית
אדם שמתחיל להפסיד בעסק, במיוחד אם הוא ותיק, קורס גם נפשית. לא רק כלכלית.
לוקח זמן להבין מה קרה. להתרגל למצב החדש. להיערך ברגיעה. אבל מי נותן? כל נושה דורש את כספו וזה בסדר כל עוד מדובר בחוב ולא בעוד תוספות דרקוניות שנקראות ריבית ושכר טירחה לעו"ד.
אומרים שעכשיו ילוו את החייבים ויסייעו ויקטינו ריביות. ובכלל פתאום רואים את העצמאים ומחוקקים חוקים עבורם וזה טוב וחשוב. אבל יש כאלה שלהם החוקים והדיונים כבר לא יעזרו:
מר א' – לאחר שהעסק הידרדר והוא לא הצליח לשקם את העסק, את עצמו, לא הצליח להתמודד מול המערכת המשומנת המביאה אליו מדי יום הודעות, מכתבים, איומים, עיקולים. מול ילדיו, כשלא היה לו מה לתת, כי באמת לא היה לו, וכל יום שעבר הגדיל את החוב וכל יום הפך למאיים יותר, הוא מאס בחייו והתאבד.
מר ב' – חרוץ ומלא כוח ואנרגיות לשעבר - כשכשל העסק, הוא לא תיאר לעצמו לאילו ממדים יכולים להגיע החובות שלו... מפלאי ההוצל"פ ממש. כשהבין שאין מוצא, סגר את העסק, ניסה להחזיר מעט חובות וגם קצת לחיות, אבל החוב, משהגיע להוצל"פ כבר איננו מזוהה, זה כמו לרוץ על כדור מתגלגל. בלתי אפשרי. ביטחונו האישי התדרדר הוא בקושי מצא כוח לחיות. זמן מה נעזר על-ידי חברים והיום הוא יושב בקרנות רחוב ומקבץ נדבות.
מר ג' - לאחר שהעסק כשל והשיקים הועברו על-ידי נושים להוצל"פ החלו ביקורים של מעקלים ושרשרת הודעות ללא סוף. וכל הודעה הרי בספר נרשמת ומי שאמור לשלם עליה יום אחד זה החייב עצמו. אשתו נטשה והלכה לה. והוא, עם הביטחון הירוד בגלל כישלון העסק, היה צריך להתמודד עם הכישלון במישור האישי. היום הוא חי מיום ליום, על הקצה ממש. עבודות מזדמנות, לבד, ילדיו מחזקים אותו ומוותרים על תמיכתו האבהית. "הם תומכים בי" הוא אומר בכאב...
מר ד' - לאחר כישלון העסק והמרוץ המטורף אחר מזומנים לתשלום חובות, לשחרור ממעצרים, ויתר על הסכמים, על ניסיונות להסתדר והוא יושב בכלא. שם הוא נח לו...
מר ה' – ראה שזהו, אין מוצא, סגר את העסק, שילם לעובדים את משכורתם, את ימי החופשה, את דמי ההבראה, את הפיצויים וכל השאר בחסכונות שעוד נשארו לו, בקופת הגמל שיכל לפתוח. והוא עצמו נשאר ללא כלום. רק עם חובות ומאמצים לשלם לפחות את המשכנתא. אבל גם בבנק משכן הריביות מטורפות. והוא כבר לא יכל לשלם. לא נשאר ממה.
מכאן הכל רץ במהירות. כונסת חרוצה ועניינית קיבלה את הטיפול בבית. ביתו עוקל ונמכר בסכום גדול מכלל החובות. הוא ובני ביתו פונו מן הבית. נחמתו הייתה שלפחות לא יהיה חייב יותר. שלפחות יניחו לו עכשיו. זה לא קרה. למה? מפלאי הכונסת וההוצאה לפועל.
סטטיסטיקות:
בכל שנה מתמוטטים עשרות אלפי עסקים קטנים. 90% מהעסקים הקטנים אצל החרדים קורסים.
