איזה ערב ישראלי, ליל שבת, ערב של ישראל היפה אל מול מסך הטלוויזיה, ערוץ "כאן", כאשר בחוץ רועמים הטילים מעזה ושואגות נהמות המתפרעים הפלשתינים במזרח ירושלים, אלה שהיו רוצים בכליוננו... ערב טלוויזיוני, שבו נפרשים לנגד העיניים סיפוריהן של שתי לוחמות - האחת פצועת פיגוע רצחני בגן-שמואל, והשנייה פגועת מחלת האיידס הממאירה.
הראשונה היא אוראל עזורי המופלאה, ומולה המפגע, המנוול, שגיבור על חלשים, נשים, עלאא זיוד שמו, תושב אום-אל-פאחם, כן, כן - ישראלי, שדרס אותה בצומת גן שמואל, דקר אותה, אך לא הצליח לסיים את מלוא זממו. הבחורה הצעירה שרדה את ניסיון החיסול, כדי לספר את סיפורה.
היום אוראל משתקמת, רהוטה בדיבורה, נחושה בדרכה להחלמה, יש לה חבר... נכון, היא לא אותה צעירה שחלמה להיות ורצתה להיות, אבל בהחלט מהווה מקור לגאווה ולאופטימיות, ולוואי שרק תלך ותתחזק. ועוד משהו שהיא רוצה - ליטול מהמנוול השפל את אזרחותו הישראלית. כמה היא צודקת.
אחריה בסדר הכתבות בא תורה של מירי קנבסקי, ילידת רוסיה, שנלחמת במשהו שונה לחלוטין - מחלת האיידס, שמקננת בגופה כבר למעלה מ-15 שנה ואינה מצליחה למחוק מפניה את בת-הצחוק, התקווה והאופטימיות.
גם עליה אפשר לומר, שהיא הותקפה מן המארב, לא מעט באשמתה, כאשר "הושתלה" בגופה מחלה על-ידי אחד כריס סרפו, אזרח גאנה, שהיא התפתתה לו, והוא הונה אותה ועוד כמה צעירות. היום היא משלמת את מחיר הפיתוי הכמעט-קטלני.
מלחמתה היא שונה - מירי מופיעה בגלוי ובפומבי, מספרת במלוא גילוי הלב על עצמה ועל מהות המחלה המפחידה הזאת, שמה לה למטרה להסיר סטיגמות שנדבקו לחולי איידס, ולהסביר לכל שהם מתפקדים ככל האדם, מנסים ומצליחים להשתקם, להאריך חייהם, וכי אין להתנכר להם...
ואחרי שתי הכתבות על שתי הגיבורות הללו במאבקן להישרדות - משהו שונה לחלוטין, אומנם משומש וישן, אבל כמוהו כיין הטוב המשתמר ואפילו משתבח עם השנים.
להקת הגבעטרון שחוגגת כמו המדינה 70 שנה להיווסדה, וממשיכה להרטיט בשיריה הנוסטלגיים, שהם, הייתי אומר, ניגוד גמור לתופעות-זמר עכשוויות-הזויות מסוג "סטטיק ובן-אל". כן, הרבה מנות לגלוג הן נחלתם של הקיבוצניקים המזמרים, הרבה חיקויים וסאטירות נעשו עליהם, אבל הם בשלהם, כובשים קהלים ובמות. בהקשיבי לשירים שהם מבצעים, אי-אפשר שלא להיסחף.
בה בעת עלתה בי גם מחשבה אישית, הזיכרון על אבי ז"ל, שבשנת 1927 - והוא עדיין חבר "
הפועל הצעיר" - היה מורה בקבוצה הגבעה, הלו היא גבע. משם הוא ניהל התכתבות ענפה עם ברל כצנלסון, שדוקא היה בתל אביב... אכן, היה זה שנים הרבה לפני שכל זמרי הלהקה נולדו.
תם היומן של הערוץ הראשון, והצפייה שלי בטלוויזיה טרם נסתיימה. כדרכי אני משלטט לערוץ 8 - שם לרוב נמצאים הסרטים האיכותיים, המיוחדים ובעלי הערך המוסף. בליל שבת היה זה סרט על
שלמה ארצי. נכון - עוד סרט, עוד צוות צילום מלווה אותו באשר יילך - בארץ, או בברלין או בניו-יורק, ועוד בשידור חוזר. ואולם תופעת שלמה ארצי, הישראלי האולטימטיבי בעיני, תמיד מרתקת ומחממת את הלב.
הכתבה נעשתה מזמן ככל הנראה, אבל כשהיא שודרה בליל שבת, המחשבה לא יכלה להתנתק מאובדנה לפני שבוע של אחותו הצעירה ממנו, הסופרת נאווה סמל ז"ל. אף היא התמודדה בגבורה באויב אחר - הסרטן הארור, נלחמה ולבסוף לא יכלה לו. תם מאבקה של האישה האהובה הזאת כמה שבועות לאחר שראה אור הרומן פרי עטה "פאני וגבריאל", והיא רק בת 63. הספרים הבאים שהתרוצצו בראשה של נאווה לא ייכתבו עוד...
הפרידה ממנה הייתה רק שבועיים לאחר מות אמם של נאווה ושלמה - מימי ארצי ז"ל. לפחות האם זכתה לאריכות ימים, כמעט בת 100 הייתה. מי ייתן ושני האובדנים הקשים הללו, של האם ובתה, לא ישברו את הבן והאח שלמה ארצי, שגם ככה הוא תמיד עגמומי, מלאנכולי, רגשני. מי לא רוצה שהוא ימשיך בהופעותיו השמחות, הממלאות אולמות ופארקים, כשהוא מיוזע ומקפיץ את הקהל הנאמן?
והנה, ברקע לכל אלה - מנגינה אחרת, מנגינת ירושלים, ירושלים שלנו, ירושלים המוזהבת והשלמה, שאפילו בינינו יש כאלה שלא בטוחים שאנו צריכים אותה בשלמותה...
אנחנו שומעים את רעשי הרקע שממלאים את מהדורת החדשות, צופים במחזות האבנים המתגלגלות, הצמיגים המבוערים, הירי, העשן, כרזות שיטנה המועלות באש, ובאספסוף הערבי הרוצה רק ברעתנו... כך היה מאז ומעולם, וכך כנראה זה יימשך. עם שכנות שכזאת נצטרך לחיות עוד שנים רבות. לא דרושה הצהרת טראמפ כתירוץ לצאת לרחובות ולהתפרע...
ואנו שואלים: איפה
יצחק רבין, איפה
נעמי שמר, איפה
מנחם בגין, איפה
טדי קולק, איפה המלך דוד נעים זמירות ישראל, שלמה המלך, ואחרים ששוררו על ירושלים, שעמדו על משמרתה, איפה משחררי העיר במלחמת ששת הימים וחלליהם שהונצחו בגבעת התחמושת - איפה הם לעומת כל המגמדים את הזכות שלנו, הבלעדית לבירתנו הנצחית?
איפה הם, מגיני ירושלים שלנו ובראשם זאב ז'בוטינסקי, לעומת השבאב המוסת הפלשתיני, שעוד ב-1920 החל במאבקו ביישוב היהודי בעיר הקודש, בהתפרעויות וברציחות, ומאז לא חדל מניסיונותיו למנוע את המהלך ההיסטורי להחזרת עטרה ליושנה בציון, העיר המיוחדת הזאת, שאין שנייה לה בתבל, שעיני העם היהודי היו נשואות אליה בכמיהה מאז הגלות לפני אלפיים שנה?
איפה הם, המנהיגים בעלי החזון הציוני - לעומת עוטי-החליפות מדושני-העונג במסדרונות האו"ם, ראשי מדינות האיסלאם, האימאמים המסיתים במסגדים, מנהיגי המערב המתנדנדים כעלים נידפים ברוח האיסלאם הפושט בארצותיהם? איפה הם, אישים ציוניים מימין ומשמאל, לעומת התבוסתנים דהיום בינינו?
הנכונות הזאת לוויתורים חד-צדדיים, רדיפת ה"שלום"-בכל-מחיר - אף הן סוג של ישראליות. אומנם מעוותת וחולנית. אבל כשרואים את אוראל ומירי, וכששומעים את חברי הגבעטרון,
ירדנה ארזי ושלמה ארצי, שאינם בהכרח אנשי ימין אבל כולם ארץ ישראל היפה והמחבקת - הלב היהודי-ישראלי מתחמם, האופטימיות מתעצמת.
