התנאי המרכזי למיתון נפשנו ומידותינו, לבניית אומה כלילה בשלמותה ולהשגת ייעודנו בארץ הקודש והמקדש - הוא אהבת האמת ורדיפת הצדק. דא עקא, כל עוד לא נרסן את תאוותינו ונזכֵּך את שאיפותינו למען השגת האמת והצדק, נמשיך לרדוף אחר הממון וה
כבוד בניסיון למלא את ריקנות נפשנו, נמשיך לרמוס את זולתנו כדי שלא יבחינו באפסות רוחנו, ונמשיך לטשטש לרגעים קלים את זעקת נפשנו בהנאות החומר סרוֹת הטעם סוּרֵי בָּאְשַׁת דמיוננו.
ומדוע אהבת האמת-הדעת כה חשובה? הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" מלמדנו, כי מקור הרעות בעולם הוא העדר החכמה (ג, יא): "כשם שהסומא מחמת העדר הראות לא יחדל מלהיכשל ולהיחבל, ולחבול גם בזולתו, מחמת שאין לו מה שינחהו בדרך, כך כיתות בני אדם, כל אחד כפי ערך סכלותו פועל בעצמו ובזולתו רעות גדולות".
ברם אם הייתה למזיק חכמה, היא הייתה מצילה אותו מלהיכשל ומלהיחבל, ומזהירה אותו לבל יחבול בזולתו: "כי בידיעת האמת מסתלקת האיבה והשנאה, ויבטלו נזקי בני אדם זה לזה" (שם). זכורני פעם שהזיקני אדם, אמי ע"ה ניחמתני לבל אכעס על אותו סכל, אדרבה, עלי לרחם עליו שהרי הוא מגשש באפילה, נעדר כל דעת וידיעה. ויתרה מזו, בפגיעתו בזולתו הוא למעשה פוגע בנפשו, אפילת עולמו נעשית סמיכה יותר ויותר, והוא צונח מטה מטה לתהומות הסכלות והחידלון.
כיצד אפוא נתרומם למעלת ידיעת האמת? והאם חוקי הדת וההלכות שמקובלים בימינו מייצגים נאמנה את דת האמת? כיצד נביא לכך שהגויים והיהודים שרחוקים מתורה ומצוות יאמרו על ההולכים בדת משה כמו שנאמר בספר דברים (ד, ו): "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ: רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה"? האם אחינו שאינם שומרי תורה ומצוות מתפעלים מדרך התורה כפי שהיא באה לידי ביטוי אצל אנשי הדת בימינו? כיצד אפוא נרומם את כבוד דת משה הרמוס עד עפר? כיצד נהפוך מדת חשוכה ופרימיטיבית שמתפרנסת מן הצדקה, לדת נבונה, ייצרנית, דעתנית ואמיצה?
התשובה לגאולת דת משה תלויה במידת אהבתנו לאמת ורדיפתנו אחר הצדק, ומתוך דברי הרמב"ם בהקדמתו לספרו "פירוש המשנה" אנו למדים כיצד להתקרב לאמת, וזה לשונו (עמ' יג): "אבל קביעתו [של ר' יהודה הנשיא במשנה] סברת אדם מסוים וחזרתו מאותה הסברא כגון אָמרוֹ: 'בית שמאי אומרים כך ובית הלל אומרים כך, וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי' - כדי ללמדך אהבת האמת ורדיפת הצדק, לפי שֶׁאֵלּוּ האישים הגדולים, החסידים המשכילים, המופלגים בחכמה, שלֵמי הדעת, כאשר ראו את דברי החולק עליהם נכונים יותר מדבריהם והגיוניים יותר - נכנעו וחזרו לדעתו, כל שכן וקל וחומר שאר בני אדם, כשיראה שיריבו צודק שייכנע ואל יתעקש".
הווה אומר, בּבָחננו את דברי חברנו עלינו לשים לנגד עינינו את השגת האמת. כל שיקולי גאווה ותאווה יש לצחצח, להסיר וללבֵּן מנפשנו, כפי שמנקים את הבגד המלוכלך מטינופו. אין עני אלא עני הרוח, ואין אומלל מנעדר החכמה. ונסיים בדברי הרמב"ם בספרו "מורה הנבוכים" (ג, לג): "וכן מכלל מטרות התורה העדינות והגמישות, ושלא יהא האדם בעל עקשנות וגסות, אלא בעל היענות ומשמעת וישוב הדעת וגמישות". כלומר, עלינו להשיל מעלינו את קליפות הקשיחות וההתלהמות, העיקשות והגסות, לעדן את התנהגותנו ולהגמיש את מידותינו. ובזאת, נסגל לעצמנו את היכולת להיכנע לאמת ולקרב את גאולת דת משה ועם ישראל.
לעיון במאמרים נוספים במשנת הרמב"ם כנסו
לאתר אור הרמב"ם.
