סיפור הבדים המתמשך של הפליטים הפלשתינים צריך להיות נושא המאבק הבא שלנו מולם אחרי ירושלים. אם "ננוון" מנטרה זו, נעשה קפיצת מדרגה גדולה לעבר גימוד האגדה הפלשתינית כולה. הבסיס לחלופה קיים - מבנה, מדיניות וצורת הפעולה של סוכנות הסעד הכללית של האו"ם לפליטים והטיפול בפליטים בעולם בכל התקופה שאחרי מלחמת העולם ה-2. מקרה הפליטים הפלשתינים הוא חריג עולמי שאין לו סיבה ואין בו צורך.
הדברים שאמרה, לאחרונה, סגנית שר-החוץ, חוטובלי, בנושא זה במספר פורומים, טובים ונכונים. בדומה להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים, עוד 20 שגרירויות שתעבורנה והנושא יחדל להיות נושא לשאלה "אם" ויהיה לעובדה קיימת.
ברור שכולם חיפשו את "המשוגע הראשון" שיעשה את הצעד שובר הסטטוס-קוו ויספוג את האש הערבית שעוד נותרה בקנה. מבחינה זו טראמפ ונציגתו באו"ם, השגרירה ניקי היילי, עושים לישראל שירות היסטורי ופוליטי יוצאים מן הכלל. עתה הצטרפו גם למהלך דומה בעניין אונרא, וטוב שכך.
שאלת השיתוף-פעולה עם יהדות ארה"ב נכונה גם היא. איננו יכולים או צריכים לקבל מהם תכתיבים לגבי השאלה כיצד לנהל את המדינה. כנראה יידרשו עוד כמה שינויים לרעה בארה"ב עצמה, לפני שהיהודים המפונקים ו"הסרבנים" שם יבינו את המסר הציוני לאשורו ואת תפקידה של ישראל בו. אבל בשילוב עם קהילות יהודיות בעולם שאינן מתיימרות להחליף את המוסדות הנבחרים של ישראל, במימון ודיפלומטיה משותפים עם ארה"ב, ניתן לעשות רבות לקידום השינוי.
אחד המפתחות לשינוי ההתייחסות לפליטים הערבים הוא הצורך המתמשך לקלוט עולים יהודיים בישראל. לפי הבנתי, באירופה, בעיקר בצרפת, תהיינה בעשור הקרוב הזדמנויות רבות לכך שאסור להחמיצן. סביר שכך יהיה גם בגרמניה ובספרד. אם "הברקסיט" בבריטניה לא יצלח כמצופה, יהיה גם שם שינוי, במיוחד אם ה"לייבור" של קורבין יתחזק. הבאים בתור הם אמריקה הלטינית וקהילות מבוזרות באפריקה ואסיה, שלהן שורשים יהודיים. פעילות כזו לא רק תחזק אותנו דמוגרפית, כלכלית וצבאית, אלא גם תציב את ישראל סופית כמרכז הדתי, תרבותי, לאומי וציוני בעולם. זו לטעמי המשימה הגדולה הבאה של הציונות ושל ישראל כמדינה ציונית ואסור לסכנה בשום צורה ואופן.
הכרעות אלו, שעיקרן הוא עיצוב תודעתי מעודכן ומוכר של היסודות ההיסטוריים והעובדתיים של הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, ובכללו "בעיית הפליטים", תהיינה עניין מרכזי בעשור הקרוב. תנופת ההתחזקות של ישראל ותהליכי הדרדור והשקיעה אצל הפלשתינים, מגדילים מאוד את הסיכוי לשינוי תודעתי, תדמיתי ומעשי מרחיק לכת.
כיום ברור כבר לרוב אזרחי ישראל, שאין פתרון מדינתי בתחומי ארץ-ישראל המערבית "לבעיה הפלשתינית", כפי שהיא מכונה על-ידי הערבים. פתרון אופטימלי הוא פתרון פדרטיבי שבו משתפות פעולה ישראל וירדן, והמדינות הסוניות ה"מתונות" בגיבוי לפחות של ארה"ב. פתרון כזה יהיה ריאלי הרבה יותר, אם אירופה תתפכח מאגדת "שתי המדינות" ותצטרף לתמיכה בפדרציה. ללא ירדן במשחק, אפשרית רק אוטונומיה, שאת פרטיה צריך לעבד עם התושבים המקומיים.
כך או כך, תושבי איו"ש בחלקם הגדול הם תושבים ילידים ובחלקם הקטן יותר פליטים. צאצאיהם, על-פי המקובל בעולם, אינם נחשבים פליטים. את חלקם ניתן יהיה ליישב באיו"ש, בתחומי האוטונומיה. אחרים ימצאו פתרון במדינות ערביות או אחרות.
יישוב פליטים אמיתיים (דור ראשון) ומדומיינים (דור שני ואילך), אינן חידוש ישראלי-פלשתיני - כבר היו דברים מעולם, במיוחד במאה ה-20. אותן דרכי פתרון ואותן מסגרות ניהול ותמיכה, לרבות סיוע להגירה מרצון, צריכים לחול גם על המקרה הישראלי-ערבי-פלשתיני. לכן, ביטול אונרא והתחלת יישום דרכי הפעולה החלופיות ללא דיחוי, הוא צעד מכריע בכיוון הנכון, ליצירת וקידום פתרון ריאלי לסכסוך הישראלי-ערבי.
אונרא הוא ארגון עתיר שחיתויות, שגובה מהעולם כספים גדולים ומשקיע אותם בשני תחומים בעיקר: שימור הקיום העצמי, ושיחוד הממשל הפלשתיני לגווניו, לרבות אירגוני הטרור, שיניח לו לפעול בתחומי השליטה שלהם. חלק קטן מתקציב אונרא מושקע לאורך השנים במוסדות רווחה או חינוך פלשתינים. ניצול המוסדות איננו שוויוני, "המקורבים לצלחת" נהנים יותר והמרוחקים ממנה נהנים הרבה פחות.
בתי-הספר של אונרא, הממומנים, כאמור, בכסף בינלאומי, מחנכים ילדים ונוער על-פי תוכנית לימודים קיצונית ורוויית שנאה לישראל וליהודים ובמקום להניח יסודות לרצון טוב ושיתוף פעולה, הם קרקע פורייה להסתה לאלימות.
יתר-על-כן, התלות המוחלטת של אונרא ברצון הטוב הפלשתיני, כופה עליו לעיתים קרובות לשתף פעולה עם הטרור הפונדמנטליסטי הפלשתיני. מבצעי צה"ל בעזה, הוכיחו, לא אחת, שבתי-ספר של אונרא, מרפאות, ועזרי רווחה אחרים, לרבות אמצעי תחבורה, משמשים את המחבלים בלחימתם נגד ישראל, וזו כבר, בלשון המעטה, פעולה מנוגדת למנדט של האו"ם. כלומר, הקהילה הבינלאומית מממנת טרור פלשתיני וזו מציאות בלתי-נסבלת שיש להפסיקה לאלתר.
אצל מרבית המדינות, אך במיוחד באירופה ובין המדינות המוסלמיות, אונרא הפך למעין "גיבנת" קבועה. במאמציהם לשמר את הסכסוך - כל אחד ממניעיו הוא, וכאשר ארה"ב וישראל מממנות נתחים משמעותיים מפעילותו - מימון ישיר (ארה"ב) או עקיף, באמצעות סובלנות מופרזת לעוינותו ולפעולותיו הפרובוקטיביות והרתעות מגישה קשוחה מחשש לפגיעה באוכלוסייה בלתי לוחמת כביכול, אזי נוח לכולם לשמרו.
סטטוס-קוו זה מזיק ומרחיק כל סיכוי לשינוי הלך המחשבה שהשתרש אצל הפלשתינים ובקהילה הבינלאומית במשך עשרות שנים בשאלת יישוב הפליטים שעוד נותרו. זהו מעשה "חלם" שעולה לקהילה הבינלאומית, לפי הערכות שונות, כ-1.4 ביליון דולר לשנה, (כמחצית התקציב של הנציבות הכללית של האו"ם לפליטים בעולם כולו).
שליש מתקציב זה (350 מיליון דולר בקירוב) מממנת ארה"ב. אילו נוהל הנושא על-ידי נציבות הסעד הכללית של האו"ם לפליטים, על-פי הנהלים הרגילים שלה, הייתה העלות השנתית לפי אומדנים שונים כ-15% בלבד מתקציב אונרא. הגיע הזמן לומר: מספיק.
חוגים בישראל, מטבע הדברים רובם חוגי שמאל וחוגים האמונים על ההתמודדות השוטפת מול הפלשתינים (הממשל האזרחי שבמסגרת ארגון מתאם הפעולות בשטחים), עוסקים, כל אחד מטעמיו הוא, בהנצחת המצב הקיים: מתנגדי השליטה הישראלית בארץ-ישראל המערבית, מטעמים אידיאולוגיים או פוליטיים צרים והממשל האזרחי מחשש שקיצוצי תקציב יעוררו אי-שקט אזרחי וביטחוני בין הפלשתינים.
בעוד שהראשונים מחבלים במכוון במדיניות הממשלה ובאינטרסים ארוכי-הטווח של ישראל, האחרונים פועלים מטעמים "פרגמטיים", אבל מגיעים לאותה תוצאה. על הממשלה למשול! ולמשול משמעו להגדיר מדיניות ולהוציאה לפועל - אנו בשעת-כושר שאין להחמיצה, גם אם טמונים בה סיכונים מסוימים, בגלל ניגודי האינטרסים מול הפלשתינים.
הקטנת ממדי האשליות הערביות-פלשתיניות בהדרגה, באמצעות שילוב בין שינויי נרטיב מחויבי-מציאות לפתרונות יישומיים קונקרטיים ואקטואליים, לא רק שלא תפגע בסיכויי הסדר, היא תגדיל, תבסס ותאיץ אותו באופן משמעותי. באין אשליות, חייבים הכל להתייחס להוויה ולהתמודד מולה, או שתהפוך זו "לנשכנית".
אם תוכנית ההסדר של טראמפ, שעדיין איננו יודעים ממש את עקרונותיה ופרטיה, צועדת בכיוון זה. אפשר לקוות שסוף-סוף אנו עולים על דרך לפתרון. אם תחזור ותתכנס ל"פתרון שתי המדינות", אני מעריך שסופה להיכשל, כפי שנכשלו סבבים קודמים של ניסיונות שגויים.
שתי עובדות: הכרת טראמפ בירושלים כבירת ישראל, נושא שמניעתו הייתה חלק מהאשליה הערבית-פלשתינית ומכשלה אדירה על דרכי ההסדר עד היום, והקיצוץ בתקציב אונרא, תוך איום לבצע קיצוץ נוסף - משמשות קריאת השכמה לכל השוגים באשליות. השתיים בשילוב עם מדיניותו באו"ם וחילופי-גברי בממשלו, מרמזים שהוא ויועציו העוסקים בנושא הישראלי-ערבי-פלשתיני מבינים שאבד הקלח על הדרך הישנה. עתה חייבים לסקל ממנה בהדרגה אבני-נגף מובהקות ולעצב כיוון התפתחות חדש שיוליך לפתרון.
עד-כה מובילה דרכו של טראמפ להתפתחויות שאינן סותרות את האינטרסים הישראלים וחרף אי-הוודאות שהחיסיון הטרמפאי מטיל עדיין על מכלול המהלכים, ראוי שישראל תנצל את המגמה המסתמנת למימוש תוכנית משלה בכל מקום שבו הדבר מגבה ומשלים את הקו האמריקני.
