השבת שלפני חג הפסח, מכונה בשם שבת הגדול. מספר טעמים לכך. לפני יציאת מצרים, ציוה הקב"ה את בני ישראל שעליהם להתכונן ולהיות מוכנים, לקראת היציאה הצפויה. ביום ארבעה עשר בניסן יהיה עליהם לשחוט קורבן מיוחד, את קורבן הפסח. קודם לכך עליהם לרכוש אותו ולהביא אותו לביתם ארבעה ימים קודם לכן, בעשירי בחודש.
השנה היא שנת 2448 לבריאת העולם - העשירי בניסן חל ביום השבת. הנס התרחש בשבת, ומאז נקראת שבת הגדול, על שום הנס הגדול שהתרחש בה.
בכורי מצרים ראו את הרכישה הגדולה מצד היהודים, כבשים ועיזים, וביקשו לדעת על מה המהומה. הם שאלו, והיהודים ענו, כי עומדים הם להקריב קורבן פסח, כי בקרוב בורא העולם עומד להרוג את כל בכורות מצרים. הבכורים בקשו מהוריהם: "שחררו את היהודים".
הרי תשע המכות שהבטיחו לנו, אכן הגיעו, ואנו לא רוצים להיות המכה העשירית, אמרו. ההורים סירבו, פרץ ריב, היו קורבנות משני הצדדים, ועל כך נאמר בפסוק "למכה מצרים בבכוריהם". זה אירע ב-י' בניסן, אך מאחר שיום זה הוא יום פטירתה של מרים, קבעו את חגיגת הנס לשבת שלפני חג הפסח והתקבל השם "שבת הגדול".
השה היה אלוהות אצל המצרים, ולמרות שהוקרב לא אירע רע לבני ישראל.
בשבת זו קיבלו ישראל את המצווה הראשונה, ונהיו כקטן הנכנס לגיל בר-מצווה ונקרא "גדול".
בשבת זו קוראים את ההפטרה "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא... לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" כדי לחזק את האמונה בגאולה ובביאת המשיח. טעם בחירתו של פרק ג' במלאכי כהפטרת השבת, כי בו ההכנה לגאולה, ולפני בוא יום ה' הגדול והנורא, ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. ישראל משכו ביום זה ידיהם מחטא עבודה זרה ושחטא עבודה זרה נקרא "גדול".
מה עושים בשבת זו?
הרב נושא דרשה ארוכה, מהלכות הפסח, לעיתים בשילוב אגדה ומוסר, מלמד את ההלכות החשובות של חג הפסח, בקהילות חב"ד נהוג לקרוא חלק מההגדה, מתחילתה עד לקטע המסתיים "לכפר על כל עוונותינו".
על-פי הלוח העברי הקבוע, בשנים פשוטות חל שבת הגדול תמיד בפרשת צו. בחלק מהשנים המעוברות, קוראים את פרשת מצורע ובחלק את פרשת אחרי מות.
השבת הגדול נקרא את פרשת צו, בו מפורטים הסוגים העיקרים של הקורבנות, שכבר הוזכרו בפרשה הקודמת: עולה, מנחה, חטאת, אשם ושלמים. כל אחד מקרבנות אלה מובא בפרשה בנוסח אחיד ובסיום הדברים מובאת חתימה מסכמת של תורת הקרבנות. בפרק המסיים את הפרשה (פרק ח') מתואר בפירוט רב הטקס החגיגי של הקדשת אהרן ובניו לעבודת הקודש במשכן שהוקם זה עתה. פרק זה קשור אפוא למסופר בסוף ספר "שמות", והפרטים המובאים בו תואמים במדויק להוראות שניתנו בעניין זה למשה קודם הקמת המשכן (שמות כ"ט).
הפסוק צו את אהרן ובניו לאמור: זאת תורת העולה, מעיר רש"י שצו זהו לשון זירוז... אמר רבי שמעון: ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס (הפסד של כסף). כידוע לכוהנים היה רווח מסוים מכול קורבן, אפילו בקורבן עולה שנשרף כולו על המזבח, היה העור לכוהנים והיה מקום לחשש, שאהרן ובניו לא יפרסמו שאפשר לקיים מצווה זו של הבאת קורבנות על-ידי לימוד תורה. לכן נאמר צו את אהרן ובניו - חובה מוטלת עליהם להורות לבני ישראל שכול העוסק בתורת הקורבנות מעלים עליו כאילו הקריב קורבן, חרף העובדה, שהוראה זאת עתידה לגרום להם "חסרון כיס".
מה בין נגיעה בטומאה לנגיעה בקדושה?
מעשה באברך אחד, מבאי ביתו של רבי שניאור מלאדי, שהחסידים החלו מרננים אחריו שהוא נוהה אחרי ה"משכילים" ומתחבר עימהם. בסופו של דבר הגיעו הדברים לאוזני הצדיק מלאדי, ומייד ציוה לקרוא אליו אותו אברך, כדי לעמוד מקרוב עד היכן הרחיק עצמו מדרך החסידות הצרופה.
כשנכנס האברך לחדרו של הרבי, לא ניכר בו שהוא חרד מן ההזמנה הבהולה. רבי שניאור קיבלו, כדרכו, בחביבות רבה והחל מסביר לו בנועם לשונו עד כמה מסוכנת לנשמת האדם ההתחברות עם קלי עולם שהרי "לפתח חטאת רובץ", ובנקל יכול אדם לסטות מדרך הישר בהשפעת חברים לא טובים.
שיסע האברך את דברי הצדיק בנימה של שחצנות: "עלי רבי, אי-אפשר להשפיע בקלות. והוסיף בהלצה, הנה אני מתחבר ומתיידד זמן ממושך עם החסידים, ורואה הרבי שעדיין לא נעשיתי חסיד...
השיב לו רבי שניאור זלמן בשלוות נפש וברוך אבהי: התבונן נא היטב ותיווכח שאין הנידון דומה לראיה! הנה נאמר אצל טומאה, ו"הבשר אשר יגע בכול טמא לא יאכל" (ז' י"ט), נמצאנו למדים מכאן, שבנגיעה בלבד די לטמא את הטהור. ואילו לגבי נגיעה בקדושה נאמר: "כול אשר יגע בבשרה של חטאת יקדש. ואמרו חכמינו במסכת זבחים (צז, עא) יכול אפילו שלא בלע? תלמוד אומר בבשרה, יוצא אפוא, שנגיעה בקדושה נחשבת רק במקרה של בליעה לתוכו של האדם,החודרת לאיבריו הפנימיים. ואילו אצלך, סיים רבי שניאור זלמן, סדר הדברים הוא מהופך ממה שצריך להיות. שכן עם הקדושה והחסידות יש לך רק נגיעה קלה, ואילו עם הטומאה אתה בולע בכול פה, וכבר חדרה לאיברייך הפנימיים...
