מחוקקים שטחיים

הרבה מלים כלליות או מוטעות ומעט מאוד משמעות מעשית - כך ניתן להגדיר את "חוק יסוד: הלאום" שנתקבל בשבוע שעבר במליאת הכנסת והוצג על-ידי ראש המשלה בנימין נתניהו כמעשה היסטורי. אך כשבוחנים את עקרונות החוק סעיף אחר סעיף אפשר לזהות בקלות את שטחיותם של המחוקקים שהצביעו בעד אישור החוק. ההתייחסות השלילית המוצגת כאן לגבי החוק הינה במה שלא נאמר בו אפילו לא ברמז או בהערת ביניים. נתחיל בשם החוק העוסק במלה "לאום" שבה מגדירים קבוצה של אנשים המאוחדים בשפה ובתרבות, בעלי שיתוף לגורל היסטורי. הסעיף הראשון בחוק היסוד קובע כי "ארץ ישראל היא מולדתו ההיסטורית של העם היהודי, שבה קמה מדינת ישראל" ."מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. זו ממש הגדרה מטעה. מתוך כ-8.6 מיליון תושבים יותר מ-3 מיליון אינם יהודים שאין להם גורל היסטורי משותף אתנו. את הנקודה הזו ראוי להבהיר במספרים. אל הלא יהודים יש לצרף את הדרוזים, הצ'רקסים כנו גם את הרוסים- הנוצרים שעלו מרוסיה במסגרת חוק השבות יחד עם בני משפחותיהם היהודים סעיף "סמלי המדינה" קובע ששם המדינה הוא ישראל, מתאר את דגל המדינה ואת סמלה, וקובע שהמנון המדינה הוא "התקווה". בעניין זה יש לזכור ש"התקווה " לא מקובלת על יותר מ-2 מיליון בני מיעוטים החיים במדינה. הסבר לבעיה זו מצוי בסעיף העוסק ביום העצמאות סעיף זה הנוגע ליום העצמאות בעייתי כיוון שלפחות על יותר מ-2 מיליון ערבים. יום זה מכונה אצלם "יום הנכבה" שמשמעותו "יום האסון" שבא לציין את יום מנוסתם או גירושם של כ-700,000 מערביי ארץ ישראל במהלך מלחמת העצמאות ובעניין הדגל - רבים מתושבי ישראל הערבים כולל תושבי הגדה רואים בדגל אש"ף את דגלם הלאומי. הסעיף הבא: "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל". בתור הצהרה לא מחייבת זה בסדר אבל ירושלים בפועל אינה שלמה ואינה מאוחדת. בין הסעיפים נחבא מעמדה של השפה הערבית המוגדרת כבעלת מעמד מיוחד. כנראה צריך להמתין שמישהו יעתור לבג"ץ כדי שזה יקבע מה פירוש "מעמד מיוחד". הסעיפים הבאים חביבים אך כלליים מדי. לדוגמא: "המדינה תהא פתוחה לעלייה יהודית ולקיבוץ גלויות". או: "המדינה תשקוד על הבטחת שלומם של בני העם היהודי ושל אזרחיה הנתונים בצרה ובשבי בשל יהדותם או בשל אזרחותם". סוף דבר: את החוק הזה יש להחזיר לדיון בין יודעי עברית בעלי היגיון ושכל ישר ואולי לקיים את הדיון ביום ולא בלילה, כדי להימנע מבושת פנים.