בתחילת המאבק הפנימי האכזרי בסוריה ב-2011, קיבלה ישראל החלטה חד-משמעית שלא להתערב במלחמה שבין הרוב הסוני, המכונה "המורדים", לבין שלטון המיעוט העלאווי (ורוב המיעוטים הנוצרי והדרוזי). משטר אסד זכה לסיוע אירני ורוסי מסיבי ביותר, בלעדיהם הוא לא היה שורד, וגם איתם הייתה זאת מלחמה ארוכה ועקובה מדם. ככל הנראה למעלה מ-600,000 איש נהרגו בה ו-12 מיליון גלו בעקבותיה; מחצית הפליטים נמצאים מחוץ לסוריה ומחציתם בתוכה, רובם ככולם סונים. למעלה ממחצית תושבי סוריה, שמנתה 23 מיליון איש ערב המלחמה, הם פליטים. זהו טיהור אתני בקנה מידה היסטורי שנעשה באופן מחושב ושיטתי. ללא ספק ניתן להגדיר את האמצעים שבהם השתמש המשטר הסורי כפשעי מלחמה, כולל השימוש בנשק כימי. עם זאת, לאחר בחינת המצב לאשורו, ישראל הבינה שאין במאבק זה צד האוהד אותה, וכי שני הצדדים אכזריים זה כלפי זה באותה מידה. לא הייתה שום סיבה מוסרית, ולא היה היגיון פוליטי או אסטרטגי, להעדיף את אחד הצדדים במלחמת האזרחים. אילו התפתחה קבוצת מורדים בהשפעתן ובסיוען של סעודיה ומדינות המפרץ, אולי הייתה ישראל מעדיפה את הצד הזה על פני המשטר המגובה על-ידי אירן. אלא שענין זה נותר שאלה תיאורטית, כי קבוצת מורדים כזאת מעולם לא הארגנה במציאות. כישלון זה מהווה עוד הוכחה לחולשת הרוב הסוני בעולם הערבי. רוב זה חסר הנהגה אל מול הנחרצות והמנהיגות שמגלה אירן כמובילת העולם השיעי.

התחלנו לפעול בסוריה

ישראל החלה להפעיל את כוחה הצבאי בסוריה רק כשהסתבר שאירן וחיזבאללה מנצלים את התוהו ובוהו הסורי כדי לחזק באופן משמעותי את חיזבאללה בלבנון. חיל-האוויר הישראלי פגע באמצעי לחימה שהועברו לידי חיזבאללה בכל רחבי סוריה על בסיס מודיעין מדויק. צה"ל נמנע מלפעול כנגד אמצעים אלה בלבנון כדי שלא לדחוק את חיזבאללה לפינה ולהביא לכך שהארגון יגיב מלבנון, ובתהליך של מדרון חלקלק יגיעו שני הצדדים לעימות רחב, כמו מבצע צבאי בסדר גודל כפי שהיה ב-2006, אך כאמור הרסני הרבה יותר. צה"ל פעל בעוד תחום כדי לבלום מהלכים מסוכנים לישראל, כאשר התברר שחיזבאללה ואירן מנסים להקים ברמת הגולן בסיסים בקרבת הגבול עם ישראל. באחת הפעמים הרגה ישראל גנרל אירני שסייר בקו. היא גם פגעה בבכיר מחיזבאללה בסוריה, והייתה זאת הפעם היחידה שהארגון הגיב באש מן המארב מלבנון, בקרבת הגבול הסורי. שני חיילי צה"ל נהרגו באירוע, והפעם הייתה זאת ישראל שנמנעה מתגובה חריפה, על-אף נפגעיה. זאת כדי להימנע ממבצע גדול שעלול היה להתפתח. הקווים האדומים של ישראל בסוריה היו: מניעת התחמשותו של חיזבאללה באמצעים שוברי שוויון, ומניעת בנייתם של בסיסים של אירן או חיזבאללה בקרבת גבולה של ישראל. משהחלו משמרות המהפכה בבניית מכונת המלחמה האירנית בסוריה - השתנתה המדיניות. בשנתיים האחרונות, לאחר שרוסיה ואירן הצליחו לייצב את משטרו של אסד ולהחזיר לו את השליטה ברוב חלקיה של סוריה, החליטה אירן לעבור לשלב הבא בתוכניתה האסטרטגית. היא ניסתה להפוך את סוריה לבסיס נוסף של מכונת המלחמה האירנית נגד ישראל, כולל מל"טים חמושים (אחד מהם שוגר לישראל בפברואר 2018), טילים ארוכי טווח וטילי נ"מ. המאמץ הזה מגובה במערך איסוף מודיעיני שהיה פזור ברחבי סוריה ועקב בדקדקנות אחרי הפעילות הישראלית. האירנים גם ייבאו לסוריה אלפי לוחמים של מיליציות שיעיות מפקיסטן, מאפגניסטן ומעירק, הרבה יותר ממספר הזרים שלחמו לצד דאעש בסוריה ובעירק, והם מתכוונים להשאירם ככוח לוחם בסוריה בעתיד הנראה לעין (ואולי אף להעביר את משפחותיהם לסוריה, כחלק משינוי המבנה האתני של המדינה). לאחרונה תוגברו גם כוחות משמרות המהפכה, כוח איכותי הנעזר רבות באלפי לוחמים של חיזבאללה מלבנון, שמהווים עדיין מרכיב משמעותי בכוחות הקרקע שלחמו לצד המשטר ועתה מהווים חלק מכוח המחץ שבונים האירנים בסוריה. מה תהיה חלוקת האחריות בין המיליציות השיעיות לבין חיזבאללה בעת לחימה בסוריה ובלבנון, ומי יפעל היכן, וכיצד יכלכלו האירנים את מעשיהם בין שתי הזירות - עדיין לא ברור. אבל אין ספק שהצירוף של אלפי לוחמי מיליציה שיעים שנאמנותם נתונה לאירן בלבד, תשפיע על המהלכים בשדה הקרב שבו הם יטלו חלק.

500 ק"מ מתל אביב

אל מול המאמץ האירני החדש לבנות מכונת מלחמה אירנית בסוריה, ישראל נחושה לפעול באופן נחרץ. חלק מהתקיפות שעליהן לא לקח איש אחריות - מכוונות כנגדו. ישראל אף התחייבה בפומבי שהיא לא תאפשר את התרחבותו של האיום האירני מסוריה. לכן, בניגוד למאמץ הזהיר שהתנהל (ומתנהל עדיין) כנגד התבססות חיזבאללה ברמת הגולן והעברת אמל"ח לארגון, ישראל מוכנה עתה לקחת את הסיכון שבהידרדרות למלחמה, ובלבד שתעצור את המאמץ האירני לבניית מכונת הלחימה בסוריה (בכל רחבי סוריה, 1,500 ק"מ מטהרן ו-150 ק"מ מתל אביב). האירנים ממשיכים לחזק את חיזבאללה, והיו רוצים להגיע למידת השליטה שיש להם בלבנון הן בעירק והן בסוריה, למרות שבמדינות אלה ההתנגדות לכך מצד הממשלות והעם אמורה להיות חזקה יותר מכפי שהיא בלבנון. נראה כי בעירק הם מצליחים לשחזר את הצלחתם, אם כי בקצב איטי יותר וביתר זהירות, כנדרש במדינה שיש בה כוחות שיעים אנטי-אירניים חזקים יחסית למה שהיה בלבנון. בסוריה נשארה השאלה פתוחה. לא ברור עד כמה יסכימו אסד והרוסים ללכת לקראת האירנים בשינוי אופיה של סוריה בלא לאבד שליטה במצב. סיבת המאבק של ישראל נגד התחזקותם של שליחי אירן, החיזבאללה בלבנון והמיליציות השיעיות וכוחות אל קודס בסוריה, היא כפולה. בצידה הישיר והמיידי, היא נועדה למנוע את היכולת הנבנית על-ידי אירן לחנוק את ישראל וללחוץ אותה בשתי חזיתות, מסוריה ומלבנון, בתיאום ובשליטה אירנית. בצידה העמוק יותר, והסמוי במידה רבה, היא נועדה למנוע את הקמת "מחסום ההרתעה", שעלול לשלול מישראל את היכולת לקבל את ההחלטה לפגוע בתוכנית הגרעין האירנית לכשתתחדש. אם לאירן תהיה יכולת לתקוף את ישראל ברמת דיוק גבוהה בטילים מסוריה ולבנון, המצב האסטרטגי של ישראל ישתנה מאוד לרעה, בלשון המעטה. ישראל מבינה שיש למנוע זאת בכל מחיר, גם אם המשמעות היא שבעקבות תקיפותיה של ישראל תתפתח מלחמה, קרי מבצע גדול ולחימה קשה בסוריה ובלבנון, כולל פגיעות רבות וקשות בעורף הישראלי. מאחר שבניין הכוח האירני בסוריה נועד להרתיע את ישראל מלפעול נגד התקדמות אירן בתחום הגרעין הצבאי, מניעת קידומו מצדיקה אפילו מתקפת מנע ישראלית, אם ייווצר הצורך או שתהיה הזדמנות ראויה. בצד המדיני, האתגר הישראלי הוא כפול. ראשית, ישראל צריכה לייצר לעצמה חופש פעולה בסוריה על-אף נוכחותם של כוחות צבא רוסיים עצמאיים וכחלק ממערך הייעוץ של צבא סוריה. בה בעת, וללא פגיעה במרכיב הראשון, עליה לגייס את ארה"ב המהססת לפעול לצידה באופן פעיל, ולא רק כצופה אוהדת מן הצד. שני המאמצים המדיניים הללו מלווים את הפעילות הצבאית באופן קבוע. בלעדיהם הייתה ישראל מתקשה לעשות שימוש בכוחה הצבאי, באזור שיש בו נוכחות צבאית של שתי המעצמות הללו, ושבו אירן משקיעה את מאמציה לכתר את ישראל ללא נסיון מצד שתי המעצמות לבלימה.