אני רוצה לכתוב על הבלים המטרפים את דעתי. אפשר נעשיתי רגיש מדי עם השנים החולפות. אפשר גם שכלל וכלל לא, ויותר משהזמן נוגס ביכולות ההכלה שלי הוא גורס לאיטו במשהו מן המידות של העולם הסובב אותי.
היה לי סיפור עלוב עם טלפון נייד שנמצא כבר ברשותי קרוב לעשר שנים. הוא שירת אותי נאמנה. בעיקרו של דבר שיחות. יוצאות. נכנסות. רשימה של כמה מאות אנשי קשר, בארץ, בעולם, מספרי טלפון שאולי כבר אינם עונים, מי יודע, בגילי נוטים כבר לא לשאול, אבל בעיקר ספר של קשרי קשרים השומרים על ערוצי ההידברות עם קרובים ורחוקים היקרים לי, ואלבום שופע תצלומים, מכאן, ממקומות בהם עשינו רעייתי ואני בנסיעותינו למרחקים, נכדים, אתרים להם קשורים מיני זיכרונות הנשמרים ברעננותם מדי הביטי בתמונות. זה הכל. בעצם לא. גם ווייז. גם קשר לדיבורית ברכב שלי. לא יותר. לא הייתי צריך ליותר. גם היום איני צריך ליותר. הקידמה הטכנולוגית לא שבתה את לבי ולא פיתתה אותי לחלוק עמה את זמני. נשארתי אדיש כלפיה עד שבני ביתי אמרו לי חזור ואמור כי הגיע הזמן ל"התקדם". כמו מדירת חדר לדירת שני חדרים, לאחר מכן לשלושה, ועוד. להתקדם, זה כך היום. זה למצות את הפוטנציאל הטמון בחברת השפע. בעצם, אהוביי, בעיקר עולי הימים שבהם, הפצירו בי מאהבה לא להיכנע לשמרנות העלולה להיהפך לתת תקן של אישיותי.
יום אחד הגיע טלפון מסלקום שלא ניתקתי אותו מיד, למרות שהשיחה התחילה עם הביטויים הלעוסים "מגיע לך", "יש לנו הצעה מיוחדת בשבילך כלקוח נאמן", "מבצע", ועוד. הקשבתי. הציעו לי להחליף את המכשיר הישן נושן שלי בחדש. 'מגיע לך'. 'רק לך'. פרטו את התנאים. לא כל כך הבינותי עד דק במה הם שונים מן התנאים שאני מחויב בהם ממילא. קשה לעקוב אחר הקראה מדף מסרים. אבל, אמרתי ללבי, "ננסה להתקדם". בטרם אביע סופית הסכמתי לעסקה שהייתה כולה כמובן לטובתי, נזכרתי מחרדה והקפדתי לשאול מה יהיה עליו, על הזיכרון שבמכשיר העומד לצאת לגמלאות. 'אין בעיה', אמר לי הקול, 'כל שתצטרך לעשות הוא לקבל את המכשיר החדש מן השליח ולקחת אותו לתחנת סלקום שבכפר סבא ושם, על המקום, מיניה וביה, יעבירו את רשימת אנשי הקשר ואת התמונות שבגלריה שלך למכשיר החדש'. על תנאי זה 'סגרתי' את העסקה - הכל עסקה היום, מקניין עד דיפלומטיה - גם זאת לא לפני שהקפדתי גם לשאול אם אקבל בתחנת סלקום הסבר על השימוש במכשיר החדיש. 'אל דאגה', אמר לי הקול, 'ידריכו אותך, בשביל זה יש סלקום'.
רעייתי נלוותה אליי. יש כברת דרך לא קטנה בעבור אדם הנזקק למקל הליכה מן החנייה עד לתחנה. רצתה לסייע בידי. חלל התחנה המה. מניתי קרוב לעשרים עמדות בהן ישבו דיילי סלקום ומולם רוכשים שבחנו את סבלנותם של המיומנים והמיומנות הצעירים לובשי מדי סלקום ששרתו אותם. היה דומה בעיניי כי הבריות מקדישות יותר זמן ושואלות יותר שאלות כשהן רוכשות מכשיר טלפון מאשר כשהן רוכשות רכב. היו אנשים ונשים במלבושי חול של יום יום, היו גם במלבושי חג, באו לאירוע. בקהל היו גם היו לקוחות שהתלוננו על שמישהו הקדים אותם בתור, או שניגשו לעמדה תפוסה וטענו בקול ובעלבון כי כבר היו, כבר חיכו בתור, וצריכים רק שאלה נוספת וכיוצא בזה. היו דיילי מכירות שצעקו מקצה אחד של האולם אל הקצה השני דברים כגון "למי יש סימים", צעקו שמות של קולגים או קולגות. רעש. לא רעש רקע. הרקע היה רעש.
כשהגיע תורי אמרה לי הדיילת, 'מזל טוב על הרכישה. אחלה מכשיר'. מיד אמרתי לה כי אני מבקש להעביר את הזיכרון. 'זה לא', אמרה. 'אנחנו לא עושים את זה'. 'אמרו לי שאתם עושים'. 'לא אמרו לך נכון'. 'מה עם אנשי הקשר שלי'? 'לא יהיה לך'. נחרדתי. 'תמונות'? אמרתי לך. אין אפשרות. חדש זה חדש'. 'אני לא מאמין'. 'זה מה שישי. 'מה אני עושה'? 'יש מעבדה, לא רחוק, מחוץ לקניון, מעבר לרחוב וויצמן. שם יעבירו לך. לכו שם, העבירו ושובו אליי ואקבל אתכם בלא תור'. נחמדה. הלכנו למעבדה. הדרך לא הייתה רחוקה. לא בעבור אנשים מיטיבי לכת. בעבורי הייתה ארוכה. יותר מדי. מתישה כמעט. הלכתי.
לא כאן
אחר מעבר חצייה סואן באנו למעבדה. חנות פינתית. צפופה. שלושה או ארבעה גברים בשחור שירתו לקוחות. המתננו. איש צעיר שהתפנה אמר 'מה הבעיה'? אמרנו לו. 'אתם מעבירים'? 'מעבירים. מאה שקל'. הוא החל עובד על המכשירים, מן הישן לחדש. בתוך כדי כך, לא חדל לשוחח עם חבריו. סיפר להם דברים שאירעו לו עם היקיצה בבוקר, ביקש שיעשו גם לו קפה, ענה לשתי גברות שבאו והציגו לעיניו מכשיר טלפון בהם התבונן ואמר 'לא כאן'. כל אותה שעה עמדנו. מוקפים קליינטים שבאו וקיבלו גם הם שירות לאורכה של אותו דלפק. יצאה רבע שעה. 'אי-אפשר', אמר. 'למה'? אין מקום'. 'איפה אין מקום'? 'במכשיר הישן'. 'אבל במכשיר הישן הכל קיים בתוך המקום. מה זה אין מקום'? 'אמרתי לך אין מקום. לך לסלקום. הם יעשו לך את זה'. 'אבל הם שלחו אותי אליך'. 'שלחו. לך אליהם. הם יכולים. אם הם רוצים. אחר כך תחזור אליי ואני אטפל בך'. 'אתה צוחק'? 'לא. לך. תחזור. זהו'. לא היה מה לעשות. רק לחזור. רק לאורכה של אותה דרך. רק כבר בסף סבולת נפשית נמוך.
בסלקום שוב אותו רעש כמו בתחנת רכבת גדולה שצמצמו אותה לממדים של אולמון ודחסו לתוכו את כל המהומה. הדיילת שלנו שהבטיחה כי תקבל אותנו בלא תור, לא הייתה בעמדה. רעייתי ניגשה לעמדה סמוכה. אלף עיניים עקבו לראות אם היא גונבת תור. הדיילת החדשה שאלה מה הביא אותנו אליה ואמרה, 'תראה, אני יכולה לתת לך סים. זה הכל. ספר הטלפונים והתמונות זה האחריות שלך.' 'מה זה אחריות שלי'? 'אחריות זה שאתה דואג לזה'. 'איפה'? 'בשביל תמונות אצל צלם. בשביל אנשי הקשר במעבדה שיש מחשב'. 'לך אין מחשב'? 'לא כזה'. 'תראי, כרכשתי את המכשיר הבטיחו לי כי תחנת סלקום תעשה את כל הנחוץ. אין לי כוח. אני מתחנן תנסי משהו'. רחמיה נכמרו עליי. 'אני יכולה אולי את ספר הטלפונים'. טיפלה בשני המכשירים ואמרה, 'יש לך אנשי קשר. הם עולים'. 'יופי. מה עם התמונות'? 'זה לא .אמרתי לך, אחריות שלך'. 'אולי תנסי... אני מתחנן. לא נעים לי. אבל אני מתחנן'. 'יכול להיות שאני יכולה קצת'. בתוך כדי ניסיונות הירואים אלה קיימה רצף של שיחות קולניות עם עמדות קרובות ורחוקות, הציעה עצות, שאלה שאלות, כאילו אין לפניה צרכן כלל. אבל סוף דבר אמרה, 'יש לך תמונות. מתוך כמה מאות אולי מאה. זה מה שאני יכולה. היתר עליך'. לא היה קץ לדברי התודה וההודייה הנמלצים שהרעפתי עליה.
החזקתי במכשיר. הכל היה שונה ממה שידעתי. אף אייקון לא דמה לידועים לי. ביקשתי בדחילו ורחימו הסבר, הדרכה. אמרה, 'מה יש להסביר. זה הכל אותו הדבר'. 'זה לא נראה כך', העזתי לומר'. 'אני לא יכולה לעשות לך אפליקציות. אתה יודע מה? אני מבינה. לך לנכדים. הם נולדו עם זה. יעשו לך מה שאתה לא יודע לעשות. חבל לך על הזמן כאן. זאת תחנה. עמוסה. אתה רואה. לך לנכדים'. מובס עוד ביקשתי אך חסד אחד. חייגי לי לטלפון כדי להיות בטוח שהוא עונה. 'אין בעיה'. חייגה. לא היה צליל מענה. טיפלה. סידרה. חייגה שוב. הצלצול היה חלש עד שכמעט לא שמעתי אותו. 'אפשר להגביר'. זה כבר מוגמר עד הסוף. אתה לא שומע כי אתה כאן. אתה לא שומע את הרעש? ברעש הזה אתה רוצה גם לשמוע צלצול. בחייך...! שלום אדוני. בבית תשמע'.
התחלנו לנוע אל החנייה. עייפים. סחוטים. מאוכזבים. נעלבים. המכשיר מונח על שולחן העבודה שלי. נראה לי כמשהו זר. כאיבר מושתל שלא מתאחה. אני מנסה משהו ומוצא מיד שאין לי מושג מה עושים, איך עושים אם כי שנים הרבה לא נפרדתי מעל הנייד שלי. בערב יבואו הנכדים. אף על-פי שהם לא עובדים בסלקום.
הבלים? כן. אני בוש על שאני קצר רוח עם המקיף אותי, נרגן על מה שקורה להם לזקני הדור הנושאים בעוון חילופי הדורות ונשארים בגין החטא הזה מאחור. אני מתנצל. ואני מתלונן. אבל בפני מי? ניסיתי. חייגתי. אמרו לי כי שיחתי חשובה לנו מאוד' והציעו לי מיני מבצעים פלאיים. מוזיקה. שוב 'אנו מתנצלים על ההמתנה וכו., אחר רגעים אחדים ניתקתי. מחכה לנכדים.
נ.ב גילוי נאות: לא חטאתי לא בגוזמה ולא בהפרזה. דברים כהווייתם.
