בעצב תלדי שירים

בעצב תלדי שירים/הרצל חקק יְמֵי חֶשְׁוָן קָרִים, אֵלֶּה הַיָּמִים. הִיא שָׁבָה לַחוֹלְמִים, לְבָנֶיהָ. אֵם קְדוּמָה. זוֹכֶרֶת עֶצֶב, יֶלֶד נֶעֱזָב בִּלְעָדֶיהָ. דֹּורוֹת בִּקְּשָׁה מַרְגוֹעַ, עוֹרֶגֶת. נֶחָמָה לָהֶם, וְלֹא מִנֶּגֶד לִרְאוֹתָם שָׁבִים בִּשְׁבִילָהּ, שָׁבִים לִגְבוּלָם. חֶשְׁוָן מַר, לֹא נִשְׁכַּח מִלִּבָּהּ אוֹתוֹ מִשְׁבָּר. צִירֶיהָ עַד רֶדֶת, לֶדֶת. עֶצֶב עֵדֶן נִצְחִי וְאַהֲבָתָהּ. דִּמְעָתָהּ בַּכִּנֶּרֶת, נוֹשֶׁקֶת לְבִתָּהּ. הִנֵּה שָׁבָה לִגְבוּלָהּ, "הֲתִשְמְעִי קוֹלִי", תִּלְחַשׁ, תְּבַקֵּשׁ יָדָהּ. חוֹלָה, בֹּודְדָה: "כָּמוֹנִי בְּעֶצֶב, בִּדְמָמָה. וְרַק עַל עַצְמָה". לְיַד מַחְבֶּרֶת, עֵינֶיהָ שׁוֹקְקוֹת. צוֹפָה נֶעֱלָפָה וְיָדֶיהָ רֵיקוֹת. אוִּרי שֶׁלָּהּ, מָתַי לוֹ תִּקְרָא. "הָבָה לִִי בֵּן", לָהּ יְדֵי עֲקָרָה. אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שְׁחוּפוֹת כּוֹתְבוֹת, פִּיּוּט נֶאֱצָל עַל עֶצֶב נְבוֹ. "בֵּן לוּ הָיָה לִי", וְהָאָרֶץ מִנֶּגֶד וְאֵלֶיהָ לֹא תָּבוֹא. הסדר בשיר הוא כרונולוגי בהתאם להופעת הדמויות בהיסטוריה. הפתיחה היא עם רחל אשת יעקב. נתחיל: "יְמֵי חֶשְׁוָן קָרִים, אֵלֶּה הַיָּמִים. הִיא שָׁבָה לַחוֹלְמִים, לְבָנֶיהָ". למה ימי חשון? תרתי משמע א. הקור לעומת הכמיהה לחום! קור הגלות וקור המוות. ב. ימי חשון הם הסתיו. הסתיו מתייחס בשלכת בעצבות ובערגה לימים היפים החמים. האסוציאציה היא לפסוקים מתהילים המתחברים לאחד. במלה "חולמים". תהילים פרק קכו א: שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן-- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים".. תהילים פרק קלז א: "עַל נַהֲרוֹת, בָּבֶל--שָׁם יָשַׁבְנוּ, גַּם-בָּכִינוּ: בְּזָכְרֵנוּ, אֶת-צִיּוֹן". פסוק נוסף שעמד מול עין המשורר הוא מירמיהו - ירמיהו פרק לא פסוק י"ד: כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ". כלומר רחל המקראית מבכה את בניה מאנה להינחם על שהם שם בגלות חולמים על ציון. הם כמו בניה והיא כמו שבה אליהם אֵם קְדוּמָה. זוֹכֶרֶת עֶצֶב, יֶלֶד נֶעֱזָב בִּלְעָדֶיהָ. מכאן עובר המשורר לדבר על האובדן האישי של רחל: האובדן בכך שלא זכתה לראות ולגדל את בנימין. הוא נעזב בודד, בלא אם. והיא ברוחה כמו זוכרת את הרגעים הקשים האלו של פרידה מהעולם הזה והשארת הילוד בלא אם. היא כאילו נזכרת בעצבות שפקדה את תינוקה שגדל וראה שהוא בעצם חסר אם ואהבת אם. הלאה: דֹּורוֹת בִּקְּשָׁה מַרְגוֹעַ, עוֹרֶגֶת. נֶחָמָה לָהֶם, וְלֹא מִנֶּגֶד לִרְאוֹתָם שָׁבִים בִּשְׁבִילָהּ, שָׁבִים לִגְבוּלָם. דורות על דורות לא נחה רוחה, היא עורגת לבניה נחמה להם. וכאן הרצל המשורר מכניס את רחל המשוררת ברמז עבה כאשר הוא נוקט בביטוי "ולא מנגד" אנו יודעים שקובץ שיריה הראשון של רחל הוא "ספיח והשני נקרא "מנגד", כך שכשהוא כותב "ולא מנגד" זו הזכרה ברורה של רחל המשוררת שכאילו משיקה לרחל המקראית בשיר. לראותם שבים בשבילה. היינו לגבולם כמו שנאמר ושבו בנים לגבולם". האם יש כאן מידה של אנוכיות? כאילו שהיא רוצה שהם יבואו למענה? למען השקט רוחה? לא ולא! היא רוצה שישובו לגבולם כאם הצופיה לטובת בניה כמו אם שמצפה לבניה שישובו בריאים מהקרב. הם חולמים על שיבת ציון והיא כאב של הבנים רוצה לראות בשובם לא מנגד לא ממול אלא כאן לידה! בית שני: חֶשְׁוָן מַר, לֹא נִשְׁכַּח מִלִּבָּהּ אוֹתוֹ מִשְׁבָּר. צִירֶיהָ עַד רֶדֶת, לֶדֶת. עֶצֶב עֵדֶן נִצְחִי וְאַהֲבָתָהּ. דִּמְעָתָהּ בַּכִּנֶּרֶת, נוֹשֶׁקֶת לְבִתָּהּ. הִנֵּה שָׁבָה לִגְבוּלָהּ, "הֲתִשְמְעִי קוֹלִי", תִּלְחַשׁ, תְּבַקֵּשׁ יָדָהּ. חוֹלָה, בֹּודְדָה: "כָּמוֹנִי בְּעֶצֶב, בִּדְמָמָה. וְרַק עַל עַצְמָה". עתה עובר המשורר לדבר על רחל המשוררת. הוא פותח את הבית בהיפוך השם מר - חשוון לחשוון מר. היינו, משחק מילים עם שם החודש. לחודש קוראים בעצם מר חשוון אולי משום שאין בו חגים כלל וכלל או לפי סברה אחרת בז בחשוון מתחילים להתפלל על הגשמים ומר בשפת הקודש זו טיפת מים ולכן נקרא מר חשוון. בהתאמה לרוח השיר הוא חשוון מר. חשוון עצוב. "מִשְׁבָּר. צִירֶיהָ עַד רֶדֶת, לֶדֶת. עֶצֶב עֵדֶן נִצְחִי וְאַהֲבָתָהּ". מישבר ציריה = מישבר כמו גל (אדירים משברי ים אדיר במרום ה תהילים מישברי ציריה = הצירים שבאים כמו גלים גל אחרי גל. תיאור יפה מטפורי ציורי של צירי האישה. ועכשיו רחל המשוררת: רחל המשוררת מזוהה, בדרך כלל, עם הכינרת שכל כך אהבה אותה ולכן דמעתה שלה כמו התמזגה עם מימי אהובתה הכינרת שלה. אני הייתי מפרש, שדמעתה של רחל המקראית בכינרת נושקת לבתה היא רחל המשוררת, האוהבת את הכינרת. הנה זו רחל מכינרת כמו שבה לגבולה, הגשימה את חלומה של רחל המקראית שציפתה לשובם של בנים לגבולם. ורחל המשוררת קוראת אליה התשמעי קולי? (רמז לשיר התשמע קולי רחוקי שלי) את שרוחקה שנים רבות ממני. היא לוחשת מבקשת. למה לוחשת? כי איבדה את קולה בלש מחלתה. רפה היא וחלשה חסרת אונים. ובכל זאת קוראת אליה. היא חולה היא בודדה ושוב רמז לשיר "רק על עצמי לספר ידעתי, ואתה זיל גמור... היינו מספרת לה את דברי השיר העגומים שצר עולמה משאה כבד על כתפה הדלה, דרכה דרך מכאוב ועמל וכו... בית שלישי: לְיַד מַחְבֶּרֶת, עֵינֶיהָ שׁוֹקְקוֹת. צוֹפָה נֶעֱלָפָה וְיָדֶיהָ רֵיקוֹת. אוִּרי שֶׁלָּהּ, מָתַי לוֹ תִּקְרָא. "הָבָה לִִי בֵּן", לָהּ יְדֵי עֲקָרָה. אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שְׁחוּפוֹת כּוֹתְבוֹת, פִּיּוּט נֶאֱצָל עַל עֶצֶב נְבוֹ. "בֵּן לוּ הָיָה לִי", וְהָאָרֶץ מִנֶּגֶד וְאֵלֶיהָ לֹא תָּבוֹא. ממשיך עם רחל המשוררת: מחברת לידה ועיניה אכן שוקקות היא רוצה עוד ועוד אך ידיה ריקות רפה היא חלשה ושוב רמז לשירה של רחל ילד לו היה לי... אורי אקרא לו.. כנראה שאהבה את השם אורי. כל כך רצתה בן .. לא היה לה. ולרחל המקראית היה אך עזבה אותו כי הלכה לעולמה בלידתו. והנ שוב הוא מזכיר את קובץ שירה "נבו" ושוב המלה החוזרת "מנגד" קובץ שירים שלה היינו קובץ "נבו" מול קובץ שירי "מנגד". אך המלה "מנגד" מציינת כאן שני היבטים: מנגד קובץ שירים ומנגד בהשלכה מקראית כמו משה שראה מנגד את הארץ אך לא בא אליה כך רחל נפטרה בדמי ימיה ואפילו בן לא היה לה. אין פואנטה לשיר אלא ירידה אל קול דממה דקה היא עבדה, יצרה כל חייה, נכס לעמה. אך היא עצמה לא זכתה ליהנות מפרי עמלה, אלא במעט מאוד. וגם המעט הזה, היה מלווה באכזבה מאהבה. אכזבה בלא הקמת משפחה ובן שכל כך רצתה. היא ראתה את הארץ, אך אליה כמשה לא הגיעה וגם כרחל המקראית שלא הגיעה אל הארץ אלא נקברה בדרךאפרתה מנגד לארץ. שיר יפה מאוד.