הדברים הבאים אינם עוסקים בפן הפלילי הכולל של פרשת הצוללות, אלא "רק" בנושאי הנאמנות, המעילה באמון או היעדרה, והאי-מוסריות.
עו"ד
דוד שמרון, דודנו וידידו הקרוב של נתניהו, שימש כפרקליטו האישי, ושותפו עו"ד יצחק מולכו שימש כשליחו של נתניהו לעניינים מדיניים רגישים מאוד. ברגע שבו נוצר קשר ראשון שבין עו"ד ולקוחו, אפילו רק שיחת גישוש לבירור האפשרות שזה ייצג את זה - בין שמרון ובין גנור, נציגה בישראל של חב' טיסנקרופ, יצרנית הצוללות המעוניינת בקידום מכירת מוצריה לממשלת ישראל, היה על שמרון להודיע על כך לנתניהו ולבקש אישורו לשמש כפרקליטו של גנור, וכמובן גם שלוחה בעקיפין של החברה הגרמנית.
גם עצם העובדה שנציג הגרמנים מנסה להיעזר בפרקליטו הקרוב של ראש ממשלת ישראל, מהווה מידע ששמרון היה חייב לדווחו לנתניהו. על-פי האתיקה המקצועית הבסיסית ביותר, אסור לעורך-דין לייצג בעלי אינטרסים מנוגדים, אלא בידיעת שניהם ובאופן שלא יעמידו במצב של בגידה במי מהם. כשמדובר בראש ממשלת ישראל, לא היה זה עניינו האישי אלא היה עליו לדווח על כך מיד ל
ממשלה כולה, ואולי גם לנציב שירות המדינה וליועץ המשפטי לממשלה, לקבלת עמדתו המשפטית, שכן רכישת הצוללות וזהות הנפשות הפועלות לא היו בגדר סוד. ואם היה בכך סוד – היה על נתניהו לדווחו לוועדת השרים שזה עניינה.
אם שמרון לא דיווח לנתניהו על ייצוגו את גנור, יש להעמידו לכל הפחות לדין משמעתי ולשלול את רשיונו לשמש כעורך-דין. אם דיווח, ונתניהו לא דיווח על כך מיד לממשלה, לנציב שירות המדינה וליועץ המשפטי, ואולי גם ל
מבקר המדינה, יש להעמידו לדין לכל הפחות על הפרת אמונים.
בכל מקרה, אם אומנם הוסיף נתניהו להיות בקשרי לקוח-עו"ד עם שמרון, שניה אחת לאחר שהתברר לו כי הלה מייצג בעל אינטרסים הסותרים את אלה של מדינת ישראל, ואדגיש כי השאלה היא עדיין "האם אומנם", הפך נתניהו בכך לעבריין, ללא קשר לשאר הפרשיות ולשאר חלקיה של פרשת הצוללות.
לנהוג בזהירות
שאלה נוספת תלויה ועומדת עדיין בעניין עו"ד יצחק מולכו, שותפו של שמרון למשרד עורכי הדין. לכאורה, על כל שקל שקיבל מגנור היה על שמרון לדווח לשותפו, מולכו, ובכלל זה על זהות הלקוח ששילם ועל מהות השירות שניתן לו. זהו כלל בסיסי בין שותפים. גם על עצם הקשר שנוצר בינו ובין נציג הגרמנים היה על שמרון לדווח לשותפו, ביחסי שותפות נורמליים.
אם שמרון הסתיר את המידע משותפו, הייתי מצפה שמולכו יפרק מיד את השותפות, שהעמידה אותו-עצמו כמועל באמונו העצום של ראש הממשלה בו, ואף יגיש תלונה למשטרה על המעילה באמונו. דיווח מיידי כזה התבקש גם לשב"כ ולמלמ"ב, מחשש פן הייתה פגיעה כלשהי בביטחון המידע. עד היום לא שמענו על שום צעד מהצעדים הללו, שהיו צריכים להינקט ללא קשר לחקירות בפרשת 3000. ואם שמרון דיווח למולכו, אך הלה לא מסר על כך מיד לנתניהו, שהוסיף לתת בו אמון כה רב בשם המדינה – הפך מולכו עצמו לעבריין.
אלו הן שאלות מוסריות ואתיות מן המעלה הראשונה, ועורך-דין אינו פטור מהן גם אם אין די ראיות להרשעתו בדין פלילי. המשטרה טוענת כי לא מצאה ראיות נגד מולכו, אך אני שואל כיצד מצאה נגד שמרון ולא מצאה מאומה נגד שותפו. האם העובדה שמולכו שימש בתפקידים רגישים כל-כך בשירות המדינה, גם אם לא הועסק על-ידה פורמלית, לא חייבה אותו לדווח לנתניהו כי הוא ושותפו שמרון אוכלים אישית ממתת ידם של יצרני הצוללות, ולכן יש להם עניין כלכלי אישי הסותר את עניינה של המדינה? וגם אם לא נמצאה ראיה ישירה במישור הפלילי, הייתכן שפרקליטות המדינה לא תגיש נגד מולכו ושמרון אישומים בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, כסמכותה על-פי החוק?
אני מודה שאינני יודע יותר משפורסם בתקשורת, ולכן יש לנהוג זהירות בהסקת המסקנות. אך המשטרה והפרקליטות, הן החייבות לדווח לציבור בשאלות אלו, הקשורות לקשריו האישיים והממלכתיים של ראש הממשלה, באופן חריג שאינו מקובל, עם שני הפרקליטים. ככל שאני הופך בכך, אינני מוצא צידוק להשהיית הדיווח לציבור בנקודה זו, ללא קשר וללא המתנה להסקת המסקנות על-ידי היועץ המשפטי לממשלה בתחום הפלילי.
עו"ד יצחק מולכו מוכר לי מלימודינו לפני שנים רבות בפקולטה למשפטים, כאדם מרשים ורציני ביותר, שתדמיתו החיובית, כפי שהצטיירה בתקשורת, מתאימה לאישיותו במציאות. לשבחו עומדת התנזרותו הקבועה מראיונות לתקשורת, הנדירה כל כך במקומותינו, אפילו לאחר סיום פעולתו מטעם נתניהו, אף שללא ספק יש באמתחתו סיפורים מסקרנים ביותר. ייתכן שאחרים סבכוהו, שלא בטובתו ובהיותו חף מכל רבב של אשמה, גם בתחומי המוסר והאתיקה המקצועית. אך מדובר בנושאים שבנפשה ובמוסריותה של מדינת ישראל, ויש לבררם עד תום וללא משוא פנים.
