כאשת ידע ואמונה שגדלה בבית דתי מתון בו ניתן משקל חשוב ללימודים לצד שמירה על ערכי היהדות, מיישמת אסתר מירון-הולץ את מערכת האיזונים של בית הוריה גם בחייה האישיים והמקצועיים.
פרופסור מירון-הולץ נולדה בלוצרן בשוויץ וגדלה בבית ציוני דתי כחלק מהקהילה היהודית שם. אמה, ילידת גרמניה, ברחה ברכבת ילדים לאנגליה בסוף שנת 1938, ושהתה במהלך המלחמה במשפחה אומנת במנצ'סטר. אביה נולד בשוויץ למשפחה ממוצא פולני.
מה אפיין את החיים במסגרת קהילה יהודית במדינה זרה?
מירון-הולץ: "הקהילה היהודית בלוצרן היא קהילה קטנה מאוד וחרדית, והורי היו חלק מהזרם המתון יותר בקהילה. הייתי חניכה בבני עקיבא, ובגיל 14 כל הבנות שלמדו איתי הלכו ל'בית יעקב' ואני נשארתי יחידה בקבוצת הבנות שלא המשיכה ללימודים במסגרת חרדית. רב הקהילה החרדי הסכים להמשיך ללמד אותי במהלך שנות התיכון. זאת מתוך הבנה שאם יש סיכוי שאשאר דתייה כדאי שהוא ימשיך ללמד אותי. התנאי היה שאגיע בלבוש צנוע ואשמור על כל כללי הצניעות, כגון השארת דלת פתוחה במהלך השיעורים עימו כדי שלא יהיה יחוד.
"הערך המרכזי במשפחתי היה חיים לאור הערכים ומצוות היהדות לצד לימודים. התפישה של חיתון הבנות בגיל צעיר לשם הקמת משפחה לא הייתה התפישה הרווחת בבית הורי. אימא שלי מגיעה ממשפחת רבנים ויש מכתב שמור במשפחה שכתב רב מגרמניה להורים של סבתא שלי בסביבות שנת 1900. הרב כתב שהזמנים משתנים, והגיע הזמן שגם בנות ילמדו מקצוע. בעקבות מכתב זה, אבא של סבתא שלי שלח את סבתי ללמוד בסמינר גננות-חינוך טרום בית ספר, אצל פרובל מי שהגה את רעיון לימודי הטרום בית ספר בגרמניה".
מירון-הולץ עלתה ארצה בגפה בגיל 19 בשנת 1979 מטעמים ציוניים והתחילה בלימודיה במכון פרדס ללימודי יהדות. בתכנון הייתה אמורה ללמוד במכללת 'בית וגן', אך מהר מאוד הבינה שלימודים במסגרת דתית אדוקה אינם בשבילה. במכון פרדס למדה שנה יהדות בחברותא, חוויה ייחודית ומהנה עבורה שהייתה שמורה רק לבנים. הלימודים היו לימודים מעורבים של בנים ובנות בדומה לישיבה, בה למדו משנה וגמרא עם רב.
"במשך כשמונה שנים מאז עליתי ארצה התנדבתי גם בבית הגלגלים לילדים עם נכויות פיזיות, הכרתי את מי שייסדה את הארגון, מרים שוורץ שהייתה חברה של הורי. הייתי שם ממש מאז שנוסד הארגון. זה מקום שהשפיע עלי רבות וגם היום אני עדיין שומרת איתם על קשר".
מתי התחלת במסלול האקדמי שהוביל אותך לעיסוקך כיום?
מירון-הולץ: "לאחר שנה במכון פרדס, המשכתי ללימודים אקדמיים בפקולטה לחקלאות ברחובות, שם למדתי דיאטטיקה במדעי התזונה לתואר ראשון. המשכתי להתמחות, הוסמכתי לדיאטנית מוסמכת, עבדתי במקצוע ולאחר שלוש שנים ברחובות, חזרתי לירושלים.
"בשלב מסוים העבודה כדיאטנית הפכה למתסכלת, כי חשתי שאני לא מתפתחת ומתקדמת. המחקר סיקרן אותי מאוד, ואת עולם הכימיה, הביולוגיה והביו-כימיה, אהבתי עוד מהתיכון. המשכתי לתואר שני באוניברסיטה העברית בבית הספר לרפואה הדסה עין כרם בירושלים ושם התחלתי לחקור את נושא הברזל".
בסוף המאסטר בשנת 1989 נישאה מירון-הולץ. שניים מילדיה נולדו בארץ והבת השלישית נולדה בארה"ב במהלך תקופת הפוסט דוקטורט. התואר השני והדוקטורט שאותו התחילה בגיל 31, עסקו בקולטנים לחלבון בשם פריטין שהוא חלבון אוגר ברזל.
את פוסט הדוקטורט עשתה במכון הלאומי לבריאות NIH- National Institute of Health במרילנד ארה"ב שם שהתה שמונה שנים, מתוכן המשיכה לעבוד באותה המעבדה במשך שלוש שנים. במכון פגשה במקרה אנשים מהטכניון שסיפרו לה שיש שם פקולטה להנדסת מזון והציעו שתלך להתראיין.
מירון-הולץ נמצאת בטכניון מאז 2005 ובקביעות מאז 2012. כיום היא במעמד של מרצה בכירה, פרופסור משנה ועומדת בראש המעבדה לתזונה מולקולרית.
מהן הבנותייך מתקופת ילדותך המלוות אותך בחייך האישיים והמקצועיים?
מירון-הולץ: "סבא רבה שלי היה ליברלי לתקופתו, לעומת הורי שהיו שמרניים יותר. אח שלי רופא ומבחינת הורי היה חשוב שתהיה לו קריירה מבטיחה - 'הבן הרופא'. אך לגבי שתי הבנות, הורי רצו שיהיה לנו מקצוע, לאו-דווקא קריירה. כשאמרתי בקול פעם, שאני רוצה להיות אחות הם שמחו נורא, כי חשבו שזה נכון לבת להיות במקצוע סוציאלי. ביוכימיה תמיד ריתקה אותי, להבין את סוד החיים כיצד החיים 'עובדים'. ההורים לא דחפו אבל הם אפשרו לי. כפי שהם הסכימו שאלמד בתיכון בתנאי שלא אלך לבית הספר בשבת. אחי היה הילד היהודי הראשון בלוצרן שהשלים בגרות מבלי ללכת לבית הספר בשבת אף לא פעם אחת ואני אחריו. כל בני הקהילה האחרים הלכו בשבת לתיכון ברגל, הקשיבו מבלי לכתוב ונמנעו ככל האפשר מחילול שבת. מבחינת הורי הייתה חשובה גם אווירת השבת, כי בשבת לא לומדים, אלא הולכים עם ההורים לבית הכנסת. הלימודים היו חשובים אך היהדות חשובה יותר.
"ההבנה שלי מהורי לאורך כל הדרך הייתה שהחיים יותר חשובים מהלימודים והקריירה, בבחינת 'דרך ארץ' קודמת לכל. כשאבא שלי היה מביט בתעודה שלנו הוא היה מסתכל קודם כל על הערכת ההתנהגות, ואם ההתנהגות הייתה בסדר אז מבחינתו גם השאר היה בסדר. לא היה שום פרס ושום עונש על הישגים לימודיים בבית ספר".
אולי משום כך רואה מירון-הולץ את עצמה כיום לא כאישה קרייריסטית במונחים המקובלים ומתמקדת במה שמעניין אותה, בעשייה עצמה. נראה שהיא לא עשויה בתבנית האקדמית המקובלת, אבל גם לא עושה מזה אידיאליזציה, זה פשוט הדגם שנכון עבורה. גם לנסיבות חייה יש בכך חלק, עקב גירושים לא פשוטים שעברה ב-2010 כשילדיה היו צעירים יחסית ונאלצה לגדל אותם לבד. היא שבה ומדגישה כי הילדים, והחיים בכלל, היו תמיד חשובים יותר מהקריירה.
ספרי על המחקר.
מירון-הולץ: "רוב המחקר שלי עוסק בתהליכים הקשורים למאזן ברזל תקין בגוף. ביונקים כל תא זקוק לברזל, אך חשוב מאוד שכמות הברזל תהיה נכונה, כי גם עודף וגם חוסר יגרמו לתפקוד לקוי של התא.
"במהלך הדוקטורט בליווי פרופסור אברהם מ' קונין ופרופסור יעקב מצנר ז"ל, עסקתי בחלבון בשם פריטין שמאחסן ברזל בתוך התא. הפריטין בהגדרתו הוא חלבון תוך-תאי. הוא כמו כדורגל, כדור של 24 תת-יחידות ובמרכז הוא חלול, שם הוא יכול לאגור עד 5,000 אטומים של ברזל, שזו כמות עצומה. את שיעור הפריטין בדם רופאים מודדים כבר עשרות שנים במסגרת בדיקה קלינית המשמשת לאבחנה מבדלת במקרה של אנמיה (חוסר כדוריות דם אדומות). לא היה ידוע לנו האם לפריטין בדם או בכלל לפריטין מחוץ לתא יש תפקיד.
"שאלת המחקר הייתה האם תאים מסוגלים לקלוט פריטין ולהפנים אותו. לשם כך ניסינו לאפיין חלבון שנמצא על קרום התא המתפקד כקולטן לפריטין. תפקיד הקולטן הוא להביא חומר או להביא אות אל תוך התא. במהלך המחקר ניסיתי למצוא קולטן שנמצא בצמד עם פריטין וביחד הם נכנסים לתוך התא. המשמעות היא שהפריטין בעצם היה מחוץ לתא והיה צריך להגיע אל תוך התא. חקרתי כיצד נקשר הפריטין לתא, מתי ובאילו תנאים וכן מי החלבון הקושר אותו. מצאנו שפריטין נכנס לתא ומעביר לו ברזל כאשר התהליך מבוקר על-ידי כמות הברזל בתא. הממצא היה מעניין מאוד, כי הוא הצביע על כך שתהליך זה הוא בעל משמעות לתא.
"נוצר פתח לשאלות מחקר נוספות, כי לפריטין בדם אין כמעט ברזל ולכן הוא לא יכול להוביל ברזל לתאים. רק לאחר עשר שנים חזרתי לבדוק שאלות אלו, עם סיום ההשתלמות בפוסט-דוקטורט ב-NIH.
במהלך הפוסט דוקטורט השתלמה מירון-הולץ במעבדתה של ד"ר טרייסי רואולט שהייתה לה מורה לחיים. כשהגיעה לשם ב-1997 בדיוק גילו את הגן שתפקוד לקוי שלו גורם למחלה בשם המוכרומטוזיס (hemochromatosis), מחלה שגורמת לאגירת ברזל העלולה לגרום לנזקים רבים באיברים פנימיים אם לא מטפלים בה. עיקר עניינה היה לבדוק מה המנגנון שגורם למחלה, אך היא לא הצליחה לפצח את החידה ושינתה נושא.
מירון-הולץ: "במחקר החדש התמקדתי בשני חלבונים המבקרים את מאזן הברזל בתא בשם Iron Regulatory Proteins, או בקיצור, IRP1 ו-IRP2. גילינו שהחלבונים האלה מתפקדים שונה לגמרי בתוך גוף של יונקים בהשוואה לתפקודם בתרביות תאים. הסיבה לכך היא הבדלי ריכוז החמצן ברקמה לעומת התאים שגדלים בצלחת בחממית (אינקובטור). כשגידלנו תאים בתנאי חמצן של הגוף, אפשרנו בעצם לחלבוני ה-IRP להתנהג כאילו שהם בגוף החיה. פרסמנו את הממצאים המרתקים שלנו בעיתון יוקרתי בשם Science. הממצא היה לא רק חשוב עבור הבנת הבקרה של מאזן הברזל בתא, אלא גם לימד אותי גישת מחקר להשוואה בין האורגניזם השלם לדגמים המבודדים גורמים אחדים ואז ללמוד מהשוני ביניהם. ההבנה הזאת משמשת אותנו גם היום, כאשר אנחנו בונים מודל תלת-ממדי של מעי".