כשדודי בן ה-85 ציין בפני אבי שמדי כמה ימים הוא בהלוויה אחרת, לא בדיוק הפנמתי את התלונה-בעיה-ציון-עובדה. "כמובן", פטרתי את האמור בשיחה עם אבי, "זה הגיל, וזו דרך החיים".
אלא שלאחרונה, נראה לי שהאנשים שאני מכיר נעלמים להם, אחד אחד, והנה נותר אני באותה דילמה של דודי ואף יותר מכך. פתאום אני מרגיש נעזב, לבד, וכבר איני יכול להתקשר, להחליף אי-מיילים, להופיע לביקור ללא הודעה מוקדמת, לבקש עצה או עזרה או סתם לשמוע מילה טובה. חלפו להם האנשים מהעולם, ונשארתי רק אני עם עצמי ועם הזכרונות - בדד.
די! כבר איני רוצה ללכת לבתי קברות להלוויות, ללוות אנשים בדרכם האחרונה ולנחם אבלים, או לביקור מצבות קרות, בים של מצבות, כשנראה שאיש אינו בא ואיש אינו מבקר. האבן, או הסלע או הבטון כה קרים למגע, לא צוננים ומרעננים בחום היום כי אם קרים כמוות, דוחים אותי, שכן שם למטה, מתחתם, העצמות היבשות שפעם היו חיים ומלואם.
כה רוצה אני להפיח חיים, ולראות את אותן העצמות הופכות פעם נוספת לאנשים בשר ודם, ואלו מתרוממים וקמים ממשכבם, כולם עם פניהם מזרחה, לעבר ירושלים, כאילו היו בתרדמה מתמשכת ועתה יש להסתגל למציאות חדשה, ודרכם אצה להם, שכן כל כך הרבה זמן אזל בשוכבם שם, כלואים, למטה, ועתה חבל על כל דקה.
בית הקברות בחולון הוא עיר בפני עצמה, וטוב שיש את החלקה הצבאית עם מעט העצים המשמשת לי ציון דרך. את החומה סביב מקיפות מבפנים מצבות של קהילות שנספו בשואה. דרך שלמה, ארוכה, רחוב העולם של לפני השואה שמתחלף-מתחבר לרחוב נוסף, ואני עובר ועוצר בכל מצבה ומצבה, שכן כל כל אחת מהווה עולם ומלואו שנכחד ואיננו. את מפת כל ארופה ניתן ללמוד שם, כמו גם את התנ"ך שפסוקיו חרוטים על המצבות לזכרון עולם.
איני יודע אם מביאים לשם תלמידי בתי ספר. באף אחד מביקורי לא ראיתי שם איש. גם אין את כל מיליוני המבקרים כמו אלו שמגיעים ליד ושם בירושלים, אך המקום מרשים אותי הרבה יותר, בשל מהותו. יתרה מזאת, ייתכן שמי שהיו אחראים להקמת כל אותן המצבות כבר אינם בחיים בעצמם. האם יש קשר בין הדורות הבאים לבין העבר, או שמא הוא ניתק גם כן?
בית הקברות ברחובות מחולק לבית הקברות הישן, והחלקה הצבאית לידו, והחדש, ונוספות שם חלקות חדשות כל הזמן - משטחי בטון בגודל מגרש ענק עם חורים חורים, קטנים בפני עצמם וצפופים למדי. נשיא המדינה אפרים קציר קבור פה, כמו גם אחד הפילנתרופים הגדולים של טרם-קום-המדינה. ישנן מצבות רבות ששוקעות או מוזנחות. וקיימת הנחיה ברורה: אסור לשתול עצים או שיחים. מדוע? לחברת קדישא פתרונים! אולי הקב"ה לא רוצה בכך (לפי פרושם), או קרוב יותר למציאות, הם לא מצאו עדין דרך לינוק כסף ואת לשד העצמות מסמל החיים וההתחדשות.
עומד אני ופני מזרחה, והשמש עולה ויוקדת, ומסתכל אני במצבות מסביבי, ואיני מרגיש כמו בים הבטון שבחולון. כאן חיל רב וגדול, חיל שעוד יקום ויגן עלינו בשעת הצורך. כאן עומד אני ושיח ישיר לי עם האלוהים, ועומדים מסביב, שם בישיבה של מעלה, העם כולו הקבור כאן, מפשוטיו לנשיאו, מדעניו, תומכיו, מוריו, סוחריו, חייליו, אימהותיו ואבותיו.
כה כמה אני לציוץ הציפורים, למעט רוח ולצל של העצים, אך כאן אסור בתכלית האיסור. פעם בית הקברות היה מוקף פרדסים, וכך ניחוח הפרחים היה מגיע עד לעומק בית הקברות וצבע תפוחי הזהב מול הירוק-ירוק של העלים היה משובב את העין. אך עתה הפרדסים נעקרו ובמקומם הוקמו שכונות של בניינים גבוהים, ואלו הולכים ומתפשטים, מעבר לכביש הם כבר הגיעו.
בניגוד לרחובות, בקיבוץ יגור, למרגלות ההר הירוק תמיד, בית קברות הטובל בירק. חורשה פרטית, מרוחקת כמעה, מעבר לבריכה ולפינת החי ולגן שעשועים כלשהו (רכיבה על סוסים או לונה פרק, אין לי מושג). שם בחיק הטבע ניתן למצוא רקפות מתחת לסלע, כמו גם פרחים מוגנים אחרים. ישנו גם מי שאחראי על תחזוקת המקום, ויש פינת משתלה. המצבות כולן מאותו החומר ובאותו הגודל, זכר לשוויון של ימים עברו, בהם הכל היה שווה לכולם (וכבר לא).
כל פעם כשאני מגיע, אני מוצא עצמי עוסק בפינוי של עלים שנראה שהם שם כבר זמן רב מאד, שכבות שכבות, ולמקום כולו קסם מיוחד משלו - גן קסום ונעלם. הקברים כולם גדולים ומרווחים, מנוחת עולם לאנשים שכל חייהם יגעו ועמלו. מנוחת עולם כשההר למראשותיהם (כך כתב דודי על מצבת דודתי), ובי מתנגן השיר "ההר הירוק כל ימות השנה".
מתנצל אני, לא רציתי ליגע אתכם במוות ובבתי קברות. אומנם שיתפתי אתכם בהרגשת הבדידות המכה אותי פעם אחר פעם, כשעוד אחד מהאנשים שאני מכיר הולך לעולמו, אך לרוב מסתדר אני יפה מאוד עם החיים, ואסיר תודה אני על כל מה שניתן ויש לי, על כל יום שמתחדש ואני אתו.
