לפשעי השנאה הפוקדים את הארץ יש כבר מזמן מכנה משותף: כולם כאחד נזרעו בערוגותיה המצחינות של משתלת הטרור הימני-קיצוני. אין כל תימה, לפיכך, שמן הזרעים העכורים האלה נבטו גידולי-פרא של עשבים שוטים, המתפשטים ללא הרף. מין יבלית שכזו, שקשה לעוקרה, באשר שורשיה כל כך עמוקים.
למשתלת הטרור, שבה עסקינן, יש קוריקולום-ויטה דוחה, של חרפה וקלון, באשר נבטו בה עתה גידולים ממאירים כישי שליסל ומאיר אטינגר. את הערוגות, שבהן הם צמחו, הזינו עוד קודם אבות מייסדים, בהם קנאים דתיים שלוחי-רסן, אנשי-מחתרות וסתם מתנחבלים.
רוצים דוגמאות לעשבים השוטים? כאלה, מסתבר, ישנן למכביר. קחו, למשל, את יונה אברושמי, ולחלופין את דוד בן שימול; ויש יענקלה שייטל וכמובן עמי פופר; ולא ייפקד מקומם של ברוך גולדשטיין ו
יגאל עמיר.
כל אחד, בדרכו שלו, החליט ליטול את החוק לידיו, לאחר שקיבל הנחיות מגבוה, שהורו לו לפעול, ללא כל היסוס, אם בשם המדינה או בשם אלוהים, גם אם המחיר לכך כרוך היה, לא אחת, ברצח ובחבלה חמורה של מי שבעצם הוא חף מכל פשע.
מהתנחלויות להתנחבלויות
עם זאת ראוי להודות שלצד היבלית הממאירה, שצמחה לצידם של העשבים השוטים, צמחו גם כמה גידולים שפירים. קחו, לדוגמה, את הרב משה לוינגר, את
חנן פורת, את דניאלה וייס ואת דני דיין. אלא שהיבלית, אללי, פגעה בסופו של דבר גם בהם, כשהיא משתלטת על השטח כולו.
חזונותיהם של מי שהטיפו להתיישבות בשטחי ישראל של הקו הירוק, פורשו בסילוף על-ידי קנאים חשוכים, שהפכו את חזון ההתנחלויות, הרצויות בהחלט בקו הירוק, להתנחבלויות אסורות בשטחים הכבושים.
במציאות החדשה שנוצרה בעטיים, נעלמה, למשל, המפד"ל המתונה והסולידית כל כך, כשאת מקומה כבש
הבית היהודי בסערה אגרסיבית, בהעדר של פרגון הראוי לקודמיו. במקום סובלנות - השתלט ה"עליהום", ובמקום שיח-רעים - פרחה בריונות.
לא שפר גם חלקם של
בני בגין ו
דן מרידור, שנודעו בעבר כנסיכי הליכוד. שניהם נבעטו לקרן-זווית, לטובת קנאים, שירשו את שניהם, ונותנים בליכוד של היום את הטון. אחרי ככלות הכל ראוי לזכור שהמפה הפוליטית של ישראל העכשווית לובשת יותר ויותר אצטלה קנאית ואין בה עוד מקום לסובלנות הדדית.
