ימים קשים עוברים על כוחותינו. ולא, אני לא מדבר על כוחות הביטחון. אצלם זה לא חידוש של הימים האחרונים. הרי כבר חודשים רבים, ליתר דיוק שנים, שהם נאלצים לספוג פגיעות והשפלות בעוד הם מנועים מלהגיב. באמירה זו אני מתכוון לכוחות הנפש שלנו כיהודים אזרחי מדינת ישראל. ומכיוון שאני לא מתיימר לייצג את כלל אזרחי המדינה היהודים, אז אדבר בשם עצמי. פתאום אני שומע שמאשימים אותי כי בחרתי בדרך הטרור. ואני בכלל לא ידעתי שזה מה שבחרתי. והגרוע מכל הוא שהמאשים הראשי הוא לא פחות מהאיש הנושא בתפקיד שמעצם הגדרתו - תפקידו הוא לאחד בין כל חלקי העם. זה לא שהיו לי ציפיות מיוחדות ממנו. לגמרי לא. אבל הרי כל אמירה שלו זוכה לתהודה גדולה מאוד ומן הסתם הוא מודע לכך. זה מה שהוא חושב עליי? בלי להכיר אותי בכלל?
מי אתה מר ריבלין?
וככה הוא בוחר להציג אותנו בעיני כל העולם? בעצם, כשקראתי את דבריו הבנתי שהוא כנראה עבר צד, החליף זהות. שכן ידוע ומפורסם, גם אם זה לא מנומס להגיד: העם שבחר בדרך הטרור הוא העם הערבי. האם מר ריבלין רואה עצמו שייך לעם הזה? ואגב, החגיגה התקשורתית ביחס לטרוריסטים, כביכול, מימין, התלהמות גורמי הביטחון מהשר הממונה ועד לקצוות של ארבע הרוחות, המעצרים המנהליים וההבטחות להגברת האכיפה בימין, הכל קורה עוד בטרם זיהו גורמי החקירה ולו קצה אחד של חוט שיוביל לפענוח הרצח בכפר דומא.
גם שריפת הכנסייה בצפון הוזכרה בהקשר הזה של טרור ימני כביכול. הוסיפו לזה את הדקירות והרצח במצעד התועבה וקיבלנו מיש-מש מבחיל. והכי יפה ואופייני זה שהמשמיצים מאשימים את המושמצים בהסתה. על זה כבר אמרו חכמינו: הפוסל במומו...
מתעלמים מהבעיות האמיתיות
אני לא מתיימר להיות חוקר גדול וגם אין לי מידע פנימי משום גורם, אבל כשראיתי את הגרפיטי שנכתב על הבית שנשרף בכפר דומא, כמו מאליה צצה השאלה: למה שהכותב יטרח לעצב את האותיות? לא יותר פשוט לכתוב סתם "נקמה" בלי לבזבז זמן על עיצוב של אותיות מעוגלות? שאלה פתוחה. בינתיים. והכנסייה בצפון - ממתי יהודים פוגעים בנוצרים בארץ ישראל או בכל מקום אחר בעולם? מצד שני, המוסלמים עושים זאת בכל מקום שהם רק יכולים, כולל בתחומי מדינת ישראל, וגם זה ידוע ומפורסם. אז מדוע מחפשים דווקא יהודים שעשו את המעשה הזה?
לעניות דעתי, התשובה לשתי השאלות היא אחת: המנהיגות שלנו מעדיפה "לטפל" ביהודים סוררים כביכול ולא להתמודד עם הבעיות האמיתיות. שוב ושוב מזכירים את "תג מחיר". אינני יודע מה או מי עומד מאחורי הארגון הזה ואם הוא קיים בכלל, אבל על פניו נראה שאלה תגובות של נוער מתוסכל.
הזכות לפגוע ביהודים
מה שמאפיין את הכתב הערבי הוא התעגלות האותיות. ממילא נראה שהמילה "נקמה" כפי שנכתבה, נכתבה על-ידי ערבי. והכנסייה בצפון - מה יותר הגיוני מההנחה שמי שתקפו את החייל הנוצרי הם גם אלו שתקפו את הכנסיה? אבל המנהיגות שלנו בחרה בדרך אחרת, להאשים את היהודים. ההתנהלות של המדינה מזכירה סיפורים על אנשים שהיו נחמדים מאוד בחוץ. שום התגרות לא הפרה את שלוותם כשהיו מחוץ לבית. אבל כשהגיעו הביתה - כל תנועה שלא הייתה לרוחם, הקפיצה אותם וחשפה את הרוע שהסתתר בהם. כך המדינה מאוד נחמדה כלפי אויביה המוצהרים. היא מגנה עד כלות על "זכותו" של אותו שייך או אימאם להסית לרצח יהודים, חופש הדיבור, אבל כשיהודי מתפרץ במילים לא יפות אל מול ההצקות הבלתי פוסקות וניסיונות הפגיעה בו מצד הערבים, מייד מטפלים בו וביד קשה. כמובן, הוא יהודי אז שיסבול בשקט.
שורש השחיתות
יקצר המצע מתיאור כל הרעות החולות במדינה הזאת, אז נסתפק במה שכתבנו עד כאן ומכאן ואילך ננסה להבין את השורש הרעיוני של המציאות ההזויה שאליה הכניסה אותנו המנהיגות שלנו.
פרשת השבוע עֵקֶב פותחת בהתניות הקשורות לישיבה שלנו בארץ ישראל. בהמשך היא מזהירה חמורות מפני אי-עמידה בתנאים (דברים ח): [יט] וְהָיָה, אִם-שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם--הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן. אֱלֹהִים אֲחֵרִים הם הכוחות הפועלים בעולם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם פירושו שמתבטלים בפניהם. התוצאה הצפויה היא: [כ] כַּגּוֹיִם, אֲשֶׁר ה' מַאֲבִיד מִפְּנֵיכֶם--כֵּן, תֹּאבֵדוּן: עֵקֶב לֹא תִשְׁמְעוּן, בְּקוֹל ה' אֱלֹקֵיכֶם. ואיך מידרדרים עד לכדי שיכחה כזאת? [יז] וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. הסתמכות יתר על הכוח הפיזי ועל התחכום הטכנולוגי.
הסכנות הן מבפנים
המנהיגות שלנו משקיעה המון נגד איומים מבחוץ ובהצלחה לא מבוטלת. הבעיה היא שהאיום האמיתי נמצא כאן בפנים, וביחס אליו המנהיגות שלנו נרפית לגמרי. בשבוע שעבר ציטטנו בין השאר את הפסוק (דברים ד): [לא] כִּי אֵל רַחוּם ה' אֱלֹקֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ; וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם. לא התעכבנו על פירוש המילים, הסברנו רק את הרעיון.
כעת ננסה להבין מה זה לֹא יַרְפְּךָ כי כל היתר נראה מובן. נעזר ברש"י: ולשון לֹא יַרְפְּךָ לשון לא יפעיל הוא, לא יתן לך רפיון לא יפריש אותך מאצלו. בניסוח חיובי היינו אומרים שההבטחה היא כי הקב"ה יאחז בידינו ולא יתן לנו ליפול. אבל התורה בחרה בניסוח שלילי, לֹא יַרְפְּךָ, וזה בא אחרי ששבים אל ה', כמו שלמדנו בשבוע שעבר. אבל מה קורה עד ששבים אליו? עד אז הרפיון שולט בנו. בעיקר במנהיגות.
רוצים ישראל חדשה
אמרנו שהאיום האמיתי על קיום המדינה הוא לא האיום החיצוני, אלא זה הפנימי. אגב, הטיעון הזה נשמע לאחרונה יותר ויותר ובקולי קולות, כאשר מצביעים על "הימין הקיצוני" כמקור האיום. וזה נשמע דווקא מפיותיהם של אלה החותרים לבטל את יהדותה של המדינה, כלומר לבטל את ההצדקה היחידה לקיומה. אלא שהאיום האמיתי נובע מהרפיון המנהיגותי.
אפשר בקלות לטעון שהרפיון הזה נובע מהשפעות השמאל הקיצוני ומן הסתם זה יהיה נכון, אבל הסכנה האמיתית מתגלה בעובדה שמי שמכונה נשיא המדינה מדבר בסגנון הערב לאוזני חברי הקרן לישראל חדשה ושר הביטחון נוקט במהלכים שמשמחים אותם מאוד. הסכנה טמונה בעובדה שמצד אחד לא מטפלים כראוי בטרור הערבי ומצד שני מאשימים את היהודים בטרור. ולא על סמך הוכחות למעשים, רק על סמך דיבורים והשערות.
מהרסיך ומחריביך
והרי זה בדיוק - שההרס והחורבן באים מבפנים ולא מבחוץ - זה מה שאומר לנו הנביא בהפטרת השבוע, ודיברנו על זה גם אשתקד. הוא פותח ברעיון שראינו בפרשת השבוע שעבר וגם בפרשת השבוע הזה, שאין מצב שהקב"ה יעזוב אותנו כי אנחנו הילדים שלו כביכול (ישעיהו מט): [טו] הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ, מֵרַחֵם בֶּן-בִּטְנָהּ; גַּם-אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה, וְאָנֹכִי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. והנביא מתאר עד כמה הקב"ה קשור אלינו: [טז] הֵן עַל-כַּפַּיִם, חַקֹּתִיךְ; חוֹמֹתַיִךְ נֶגְדִּי, תָּמִיד. אם כך, מדוע מתחוללים תהליכי חורבן? זה מפני שאנחנו מתעקשים ללכת בדרך עקומה: [יז] מִהֲרוּ, בָּנָיִךְ; מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִיבַיִךְ, מִמֵּךְ יֵצֵאוּ. מאוד מתאים למה שקורה בימים האחרונים עם המעצרים המינהליים; ממהרים לעצור יהודים והשריפות הן רק תירוץ. שהרי אפילו המשטרה פירסמה קריאה לסייע לה בחקירה כי אין לה קצה חוט.
כוחי ועוצם ידי
ניסיתי להבין מהיכן נובע הרפיון המנהיגותי הזה ומצאתי שיש לו שורשים רבים ועמוקים. לא בטוח שיש טעם להתייחס לכל המרכיבים של גורמי הרפיון, שכן אנחנו עלולים להיכשל בהדגשת הטפל והעלמת העיקר. מה גם שבסופו של דבר לכל המרכיבים יש שורש אחד משותף ואותו צריכים לחפש. כלומר, צריכים לחפש את הגרעין שממנו צמח הרפיון וצמחו שורשיו. אמרנו כבר שזרע הפורענות הוצג בפנינו בפרשת השבוע, בפסוק: וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה. הנחת היסוד שהכוח שלי - בין אם זה כוח צבאי ובין אם פוליטי, תקשורתי או כל כוח אחר - הוא הקובע, ההנחה הזאת מובילה בהכרח להשחתה ברמות שונות. עד כדי חורבן. והרפיון הוא שלב בלתי נמנע בתהליך ההשחתה והחורבן. זה השלב שבו אנחנו מצויים כעת, רפיון המתלווה אל השחיתות הוותיקה ממנו.
שחיתות ורפיון
מכאן נוכל גם להבין איך זה שכוונתו של שליסל לא סוכלה למרות שהייתה התרעה ברורה ביחס אליו. השחיתות שפשתה במשטרה הביאה לרפיון וזו אחת התוצאות הקשות. אבל למי אכפת, העיקר שאפשר להאשים את החרדים בשנאה רצחנית. אותו רפיון מתגלה שוב ושוב בהעדר הטיפול בפורעים הערבים שמסכנים חיי אדם על בסיס קבוע בלי שום תגובה. והרפיון הזה מתחלף פתאום לזריזות ונחרצות כאשר מדובר במה שהם מכנים "טרור יהודי". כואב לומר את זה, אבל זו עוד צורת גילוי של תהליך ההשמדה העצמית שעוברת המדינה.
כאמור, לעניות דעתי הבעיה היא רק במנהיגות, כי העם לא נתפס לשחיתות וממילא גם לא לרפיון. הגיע הזמן שתבוא ההתפכחות, שיפסיקו להתעסק בדמיונות שוא ויטפלו בבעיות האמיתיות. לא הגרעין האירני מסכן אותנו וגם לא "הטרור היהודי". יד קשה והחלטית מול הטרור הערבי, זה מה שחסר לנו.
