חואקין טורס גרסיה במומא

חייו בבירת חבל קטלוניה יצקו בו זיקה חזקה ביותר לחבל ארץ זה, שעד היום נאבק על עצמאותו. ברישומיו ניכרת דעתו הפוליטית, עם השנינות והקלילות של הנף כף ידו. מאייסטר של ממש. מסיבה זו חבר לקבוצת אמנים קטלוניים שנקראה "נוסנטיסיזם". הם התנגדו לדקדנטיות של האר-נובו ששלטה אז באמנות, והעדיפו את הסגנון הים-תיכוני, הפשטות הארקדית. הוא הפך לאמן המוערך ביותר בברצלונה, ונבחר על-ידי השלטון לצייר פרסקו (ציור קיר על טיח רטוב) בארמון הנשיאות שקיים כבר חמש מאות שנה. את מיומנותו רכש גם בזכות עבודתו כעוזרו של האמן-הארכיטקט הנודע גאודי, והוא אף נטל חלק ביצירת הכנסיה שגאודי לא סיים, שרק לאחרונה הוכרז שעד שנות העשרים למאה זו היא תסתיים. כשהתחלף השלטון, והמשימה של עיטור ה"פאלאו דה חנרליטאט" בוטלה, הבין שעליו לחפש לו אופקים חדשים. וכך, עבר לניו-יורק. שם חבר לאמנים מובילים כמו מקס וובר וג'וזף סטלה, סטוארט דייוויס, צ'ארלס דמוט וג'ון מארין, שהשפעת האחרונים ניכרה בציוריו את הגשרים ואלה התעשייתים. כמו-כן חבר גם לאלפרד שטיגליץ, דמות מפתח באמנות המודרנית של המאה ה-20, שגרם למהפכה בציור האמריקני כשהביא ב-1913 לתערוכה בגלריה שלו בניו-יורק את גדולי הציור האירופי, שנקראה "הארמורי שואו". בניו-יורק גם ייסד טורס ביח"ר לצעצועי עץ, שניתן להרכיבם בצורות שונות, מה שהניח את היסוד בשנים מאוחרות יותר לפסלי העץ הצבועים שלו, המדגימים פיסול מופשט ונקי, המזכיר את גדולי פסלי המאה, ברנקוזי ואחרים. למרות שהכיר את גרטרוד ואנדרבילט-ויטני, פטרונית האמנות, שהציגה את עבודותיו בתערוכה יחד עם ארתור דאב בגלריה שלה, שלימים הפכה למוזאון ויטני, הרי כאשר שריפה כילתה את בית החרושת על כל היצירות, היא גרמה לו לרדת מהנושא כעיקר, ולחזור לפאריס. אך לא רק זה. מצב רוחו העגום כתוצאה מהפער הגדול בין השאיפות שלו לבין ההצלחות בפועל, הוא שגרם לו למעשה לחזור לפאריס. שם היה חבר של פיקאסו ומונדריאן, בחבורת "המעגל המרובע". השינוי בגאמת הצבעים שלו, שחזרה להיות כהה במיוחד בנופים האורבניים, הייתה נקודת מפתח בדרכו. שרק ב-1929 קיבלה את עיצובה המלא. קוביזם, דאדא, קונסטרוקטיביזם הם שגרמו לו בשנותיו האחרונות להתרכז ב"גריד", לתוכו הרכיב סמלים וצורות מופשטות או בעלות רמזים פיגורטיביים כמו נוכחות שעון בכל אחת מהן, צורות מרובעות ומעט גם עגלגלות, ציורים המזכירים את חבריו הקונסטרוקטיביסטים הצרפתיים חואן גרי, בראק ולז'ה.

אין ספק, שנסיעותיו הרבות עם משפחתו, ומגוריו בכמה ערים בצפון איטליה לתקופה קצרה, שהייתו בפאריס ובניו-יורק והכרותו את גדולי אמני המאה העשרים שהייתה אז בהתהוותה - נוכחות ביצירותיו בהשפעות הקוביסטיות, הגאומטריות, ויחד עם זה הפשטות הכפרית אותה מוצאים בכל ציור או פסל שלו.הוא עיבד באמנותו את כל ההתפתחויות הדרמטיות של הזרמים שקבעו מאז ועד היום את האמנות, וקיבל את הקול הייחודי שלו - מה שעשה אותו לאמן כה דגול. בשנים 1923-1933 נטל טורס גרסיה חלק בכמה תנועות אוונגרדיות אירופיות מוקדמות, בבססו את חותמו האישי הפיקטוגרפי-קונסטרוקטיביסטי. מ-1935 עד 1943 כשחזר לאורוגוואי, למונטבידיאו עיר הולדתו (שם חי עד מותו ב 1949 )- אז יצר את הרפרטואר המופלא והכה מרשים של המופשט הסינטטי. אתה מהלך באולמות התערוכה בקומה הששית של מומא, ונפעם מעוצמת גדלותו של טורס-גרסיה. ציורי הנוף האורבני בפאריס שהתחלפו בצבעים חמים ותוססים יותר בציורי הנוף האורבני של ניו-יורק, שאין לטעות במיקומם הגאוגרפי, כשאת תחילת הדרך שלו רואים בדיוקנאות המופלאים ביותר, ובשיא שלו - הציורים הארקדיים בהם מתמזגים יסודות הקלאסיקה היוונית עם ציורים תמימים של דמויות מהמיתולוגיה, כמו פאון ענק, ודמויות נשים. בהמשך, כשהכרונולוגיה היא המדריכה את הצבת העבודות, ציורי הנשים מקבלים אצלו את רוח הפרימיטיביזם והנאיביות שגוגן ביטא בה את ציוריו מטהיטי, ופיקאסו השתמש בדמויות הנשים ששאב מהפסלים האפריקנים הפרימיטיביים. מה שאפשר לראות ב"עלמות מאביניון", שמפאר גם הוא את קומת אוסף המיטב של מומא... העושר הפלסטי של ציוריו, ריבוי הנושאים והאיפיונים הסגנוניים, יוצר מארג של דרך ארוכה ועשירת צבע של האמן שזכה לתערוכות רבות בינלאומיות, אך התמקדותו באמת הפנימית שלו, ואי רצונו להיות צייר לפי הזמנה; ונחישותו לשבץ בעיקר ברישומיו את דעותיו הפוליטיות הקשורות לקטלוניה, כשם שגויה עשה ברישומיו המפעימים - עשוהו לצייר ללא גבולות, כזה המדבר ללב כל צופה באשר הוא. הקטלוג המפואר והכוללני, עם המאמרים העשירים במידע, בהם כל אחד שונה ממשנהו, מהווים נכס לכל אוהב אמנות, גם אם לא יצפה בתערוכה. אם כי, החוויה וההפתעה שהיא גרמה לי, בעיקר בשל אי-הכרותי את האמן שבמשך 45 שנה לא הוצג באמריקה, היו חוויה מרתקת וראויה שכל מי שמגיע לניו-יורק בחופשות החגים, מוטב לו להגיע למומא עד ה-15.2.16. ויש עוד סוכריה למבקרים במומא: תערוכת פסליו של פיקסו, שההמונים הגודשים אותה גרמו למכירת כרטיסים מוקדמת באון ליין כדי למנוע את העמידה בתורים הענקיים. לסיכום: אין כמו ניו-יורק בסתיו, במיוחד כשעבורנו התהפך והתחזה לאביב. עם שמש זורחת, מזג אוויר נעים שכיף להסתובב בו, ושופינג הכי שווה בעולם.