אין זה סוד שגל הטרור מן החודשים האחרונים מנוצל כתחמושת פוליטית נגד הממשלה המכהנת, כאשר לא אחת משתמעת מטיעוני המבקרים מעין הבנה למניעי המחבלים והבון טון בהקשר זה קושר את המוטיבציה לפיגועים בתחושת יאוש של הדור הצעיר הפלשתיני מהעדר אופק מדיני.
ראוי להזכיר כי כלי תקשורת וגורמים פוליטיים עטו כמוצאי שלל רב על דוח ביניים של המרכז למורשת המודיעין (מל"מ), שפורסם בתום כחודש לגל הטרור (25 אוקטובר 2015), ממנו השתמעה מסקנה ראשונית שהציפה את עניין "עומק התסכול והייאוש" מבין המניעים העיקריים לדרבון המחבלים, הגם שמחברי הדוח הדגישו כי התבססו על מקורות גלויים ורשתות חברתיות פלשתיניות ולפיכך אין להקיש מכך מסקנות גורפות אודות פרופיל מבצעי הפיגועים במסגרת "ההתנגדות העממית".
יצירת הזיקה האוטומטית בין הפיגועים לבין הקיפאון המדיני אומצה כמו מטבע הדברים גם על-ידי מבקריה של הממשלה בחו״ל ושימשה קטליזטור לביקורת כלפי ישראל גם בקרב מוסדות בינ״ל, למרות העובדות המעוגנות לפיהן פריצת גל הטרור נבעה מהסתה פלשתינית שקרית בהקשר לשינוי הסטטוס-קוו בהר-הבית.
חוסר אונים
באותו סנטימנט ניתן להתרשם כי על-אף הירידה הדרמטית בהיקף הפיגועים בחודש האחרון, נמנעים מובילי דעה בתקשורת לצד גורמי אופוזיציה מלאפיין מגמה זו כנובעת מהצלחה מצטברת של מערכת הביטחון בהתמודדות מול התפרצות הטרור. אדרבה, הללו מעדיפים לתאר זאת כהפוגה מקרית, ובמשתמע, הממשלה חסרת אונים לנוכח המשך השתוללת הטרור ברחובות.
כך אפוא, הפיגוע החריג באוטובוס בירושלים מוצג כראיה להמשכו של גל הטרור ואף כעליית מדרגה במאפייניו. פרשנות זו מתעלמת במכוון מהמצב לאשורו המעיד על בלימה יחסית של גל הטרור, והופכת תקרית חריגה לחזות הכל, ובמשתמע, אנו ניצבים בפני שידור חוזר של פיגועי ההתאבדות של האינתיפאד׳ה השנייה. טיעון זה טומן בחובו גם הפניית אצבע מאשימה לשב״כ שכשל בסיכול מקדים של התארגנות חבלנית במאפיינים ״ממוסדים״ יותר, להבדיל מפיגועי היחידים.
הנמהרות שבטיעון זה מתעלמת מצבר הראיות לפיהן פיגוע האוטובוס היה חובבני והתבסס על מטען מאולתר שהוראות ההפעלה להרכבתו נגישות לכל גולש באינטרנט. ספק רב אם מלכתחילה תוכנן כפיגוע התאבדות, וייתכן כי המטען יועד להתפוצץ במקום אחר ולא באוטובוס. ממדי הבעירה ונפגעי האירוע היו קרוב לוודאי תולדה של התלקחות מיכל הדלק של האוטובוס בעקבות פיצוץ מטען החבלה הקטן. אשר על כן, מוטב היה לו הייתה ננקטת בהקשר זה מידה של זהירות ואחריות בפרשנויות העיתונאיות, במקום לחולל סממנים של תבהלה וחרדה אצל ציבור הנוסעים בתחבורה הציבורית.
הוא הדין בסיקור המגמתי שנלווה לעניין חשיפת מנהרת התקיפה של חמאס בעוטף עזה. ההישג הטכנולוגי המשמעותי ביותר של מערכת הביטחון והתעשיות הביטחוניות, מעצם הכנסתה לשירות מבצעי של מערכת ייחודית בקנה מידה עולמי, לחשיפת מנהרות, מתחלף בביקורת ארסית על הממשלה בטיעון כי עצם העובדה שחמאס ממשיך לחפור מנהרות הינה הוכחה לכשלון ההרתעה הישראלית... האין אבסורד גדול מזה?
מרכיב מרכזי
ולסיום, אין תימה שהתקשורת הישראלית אינה נותנת תהודה כלשהי לדוח עדכני של ה"מל"מ" (14 אפריל 2016) שכותרתו "שבעה חודשים למתקפת הטרור העממי - תמונת מצב", המציף כמה תובנות בעלות חשיבות ובהן:
א. מרבית מבצעי הפיגועים היו טעונים במוטיבציה פלשתינית לאומית. המוטיבציה הלאומית שלהם הושפעה מאוד מהחינוך (הפורמלי והבלתי פורמלי), שהטמיע בהם מינקות את הנרטיב השולל את זכות קיומה של מדינת ישראל ותופס את האלימות והטרור כמרכיב המרכזי באסטרטגיה הפלשתינית.
ב. השיקולים האישיים והממד והספונטאני של צעירים, שביצעו את הפיגועים, מילאו תפקיד חשוב בהחלטה האישית של כל אחד לבצע את הפיגוע.
ג. אין ספק, כי מבצעי הפיגועים, ובעיקר הצעירים שבהם, הושפעו מאוד מההסתה המתמשכת לבצע פיגועים, שהתקיימה גם בשנים שלפני מתקפת הטרור הנוכחית והתעצמה במהלכה.
כפי שניתן להתרשם, אף מילה על עניין הייאוש והתסכול כמוטיב מנחה ומדרבן, ובעצם משדר מסר של "חוסר ברירה". ההפך הוא הנכון, המוטיבציה לביצוע הפיגועים, משדרת סוג של מסר "התקפי" שתכליתו ערעור זכות הקיום של מדינת ישראל.
