מערכת "כיפת ברזל" השלימה סדרה מוצלחת של ניסויים ותוכרז כמבצעית במהלך הרבעון הראשון של שנת 2010.
מדובר במערכת מתנייעת לירוט גופים תלולי מסלול המשוגרים או נורים במסלול בליסטי. הגדרה זו כוללת רקטות קיצרות טווח, ופצצות מרגמה – אמל"ח המצוי בידי החמאס ונעשה בו שימוש נרחב עד למבצע "עופרת יצוקה" ושימוש ספוראדי מתמשך לאחריה. (המערכת גם יודעת ליירט פגזי תותח למרות שאמצעי זה לא מצוי בארסנל החמאסי).
מערכת "כיפת ברזל" תוכננה לספק פתרון יעיל בכל שעות היממה, בכל תנאי מזג אוויר ומול מספר רב של איומים בו זמנית.
הפרויקט שמנוהל על-ידי "רפאל" בשיתוף "אלתא" ו"אמפרסט", שתרמו לכיפה את מכ"מ החיפוש וההנחיה ואת מרכיבי השליטה והבקרה, הושלם בלו"ז מזורז וחסר תקדים של ארבע וחצי שנות תכנון, פיתוח והבאה לסיום מוצלח. מדובר בהישג טכנולוגי מרשים של רפאל ומקבלי ההחלטות במערכת הביטחון.
במהות, יש בידנו אמצעי מגננה שייתן מענה לאיום קיים בנקודת הזמן העכשיווי ובזירה קונקרטית. אין ספק שבכך חל שיפור משמעותי ביכולת הספיגה של ישראל.
יחד עם זאת יש לזכור שכיפת הברזל, יעילה ככל שתהיה, לא תוכל למנוע את עצם הירי והשיגורים מעזה' מאחר שהמוטיבציה של החמאס להפעיל נגדנו טרור שניזונה מפנאטיות דתית במימון אירני תמשיך להתקיים.
גם אם יעילות היירוט של הכיפה עומדת על כתשעים אחוז, די בעשרת האחוזים שנותרו כדי לגרום לתוצאה קטלנית ובלתי נסבלת.
מבצע "עופרת ייצוקה" אמור היה להוביל לשבירת הרצון של הנהגת החמאס להמשיך ולשגר רקטות ופצמ"רים לישראל. עם סיום המבצע הוברר כי אינו משיג את התוצאה הרצויה לטווח הארוך. חוסר יכולת זה אינו נובע ממגבלות צבאיות אלא ממגבלות מוסריות ומדיניות שאיתם ישראל מתמודדת עד היום (ומשלמת על כך מחיר יקר בזירה הבינלאומית).
אמנם נכון כי מאז סיום מבצע "עופרת ייצוקה" שורר שקט יחסי בדרום, אך יש לזכור כי השקט הזה מנוצל להתחמשות רבת היקף ולשיפור דרמטי של ביצועי הזרוע הצבאית של החמאס שתוגברה בידי מחבלים מהג'יהאד העולמי ומדריכים מצבא אירן.
ההתלקחות הבאה תהיה בעוצמה ובהיקפים גדולים בהרבה מזו הקודמת. יתכן וההתלקחות הצפויה תמנע או תדחה בשל מהלכים מדיניים כאלו או אחרים אך הניסיון מלמד שאין לתלות תקוות מפליגות בפתרונות אלו לאורך זמן.
יירוט מתוחכם של קאסמים או גראדים לא ימנע את שיגורם של עשרות גופים נוספים. מבצע השתלטות וטיהור רחב היקף לא ימצה את הפוטנציאל הצבאי שלו ויבלם על סף ההכרעה מהסיבות שציינתי לעיל.
הדרך היחידה למוטט את המוטיבציה החמאסית היא לשבור את רוח מנהליה באמצעות פגיעה אנושה במנהיגיהם ובאנשי המפתח במנגנונים הצבאיים והאידיאולוגיים שלהם.
הפעילות העיקרית שהביאה עד כה את הנהגת החמאס לקו השבר הזה באה לביטוי בסיכול הממוקד. תחנונים ל"הודנה" נבעו מה"הורדות" של רנטיסי, יסין, עייש ודומיהם שהתאפשרו כתוצאה ממודיעין איכותי בזמן אמיתי, מטכנולוגיה מקורית ומיצירתיות ברוכה.
אין ספק כי חשוב לשמר את שלושת היכולות העיקריות במלחמה מול הטרור החמאסי. את יכולת האבטחה של מרחב השמים ברדיוס המאויים. את יכולת האיתור והפגיעה הנקודתית של יעדי הסיכול הממוקד, ואת היכולת להניע עוצבת יבשה לתוך שטח אורבאני כדי לטהר קיני טרור. ומעל הכול את הנכונות לשלם את מחיר השגת היעדים באמצעות יכולות אלו.
מלחמת לבנון השנייה צריכה להיות תמיד לנגד ענינו כשאנו שבים ומתבשמים(ובצדק!) בפיתוחים טכנולוגיים ייחודיים, מורכבים ומתוחכמים. מלחמה זו לימדה אותנו שאין בהם די ולפעמים יש בהם יותר מדי.
המצב שאליו נקלעה ישראל במלחמתה מול החמאס מצריך שימור ושדרוג תמידי של שלוש היכולות האלו כדי שיהיו מוכנות וזמינות בעת הצורך לשימוש מושכל, משולב או מדורג.
