צוואת החיים - הישרדות בכל מחיר
כותרת הנובלה "העצובים" מתארת את חיי משפחה השורדת את מלחמת הקיום שלה. מלחמת הישרדות שהחלה בשואת יהודי אירופה ולא פסחה על אביה ולא על חמותה של דוברת הסיפור המובא לכאן. בסיפור יש יסודות אוטוביוגרפים מתחילתו ועד סופו. הוא מתחיל מהמקום בו נסגרו הקצוות לתהליך טיפולי רחוק מהעין אך קשוב ללב. שם בניו-יורק הרחוקה "
ביקשתי שהמוזה תהיה איתי. ביקשתי לסיים משהו שהתחלתי. לבד בחדר בברוקלין קמתי אל השקט שלי" (עמ'13) ומתוך השקט באו המילים ומיקדו אותה אל תובנה אחת חשובה "
הכריחו את אחי למות" (שם). "
אחי לא נהרג מכך שמישהו פגע בו בכדור. זה לא היה כדור מחבלים ולא כדור אויב. הכריחו אותו למות, כי לא הייתה ברירה, מישהו היה צריך להעמיס זלדה על משאית המוביל. אח שלי נהרג בפקודה. אף שהתנגד בכול כוחו... נהג הנגמ"ש ברח ל"שקם", מישהו אחר ברח לחדר האוכל ודווקא אחי שהלך לחדר האוכל בקיץ 1974 נתפס כקרובן והכריחו אותו לעלות לעקידה" (שם).
ממקום התובנה הזאת מתחיל סיפור חיים אוטוביוגרפי שמהדהד את סיפור הקיום המשפחתי ואת מחיר התקומה האישי. זו טראומה משפחתית שלא טופלה בזמן וכל אחד מהמשפחה נושא עמו את כאב האובדן האישי הזה. על כאב כזה צריך לדבר, לא להסתיר כפי שהוסתר במשך ארבעים שנה. צריך לתת לו מקום ובא הספר הזה של ויג ומכניס את הקוראים אל מקור העצב בחייה. "
הסבא טוביה נהרג בשואה, בן הדוד טובי שינה את שמו לתמיד לטובי כשאחי טוביה נהרג. השטן לא יכול לבקר כל כך הרבה פעמים את אותו השם" (עמ'14). נשאלות השאלות איך שורדים עם כאב שלא מטופל? למה המשפחה צריכה לאסוף את עצמה לבד? האם כל החיים נוביל את בנינו אל העקידה הנצחית? למה על טעויות מפקדים אין עונשים? למה איש לא שילם את המחיר באובדנו של בן ואח אהוב? למה הטיוח הצבאי ממשיך והמשפחה השכולה צריכה להתמודד עם "אשמה" שהיא לא שלה? על שאלות הקיום האלה מנסה ויג להתמודד בספרה "העצובים". מהיום בו נלקח מאור המשפחה החיים נצבעו בחשכה מוחלטת. הכאב כרסם ולא נתן מנוח. בדידות עצובה השתלטה על החיים שכלאו בתוכם את רגשות השמחה והצחוק ואפשרו לבני הבית לחיות את המצוקה יום יום שעה שעה. העצב והכאב הכתיבו את החיים בבית. אמה התנתקה בכאבה. כל אחד שרד את הכאב ואת האבל על האח שנלקח מהם בצורה שונה. סוד הטראומה המשפחתית. על סוד כזה לא מדברים. כי הסוד הוא סודה של מדיניות צבאית שלא ידעה לטפל במשפחה שכולה. היא ידעה לתמוך בהם מבחינה כלכלית ולהגדיר אותם כ"משפחה שכולה". המענה הטיפולי בא לאחר ארבעים שנה כשהמשפחה השכולה של ויג התמודדה עם "אשמה" שאיננה שלה.
היצירה בטיפול היא כוח מרפא
לפני ארבעים שנה לא ידעו איך להתמודד עם שכול שנולד ממלחמה. התייחסו למושגים "אלמנת מלחמה" או "אח שכול" בחוסר נגיעה. לא ידעו איך להתמודד עם התופעה. עם השנים כשהתרבו המלחמות עם שכננו מסביב, לא היה בית בישראל שלא נפל בן משפחה בשדה הקרב. ריבוי מקרי האיבה הוליד את נט"ל (נפגעי טראומה על-רקע לאומי) בנט"ל ניסו להתמודד עם השפעת האובדן של בן המשפחה שנפגע על-ידי מרצחים. פסיכולוגים דיברו עם המשפחות וליוו אותם עד שיכלו לאסוף את עצמם מבחינה רגשית. הניסיון הזה שהתחיל ב1998 הצליח, כי נפתחו בו סדנאות רגשיות העוסקות בפסיכותרפיה, בכתיבה יוצרת, בציור, בפיסול ובפסיכודרמה. לאור ההצלחות האלה הועתקו דפוסי ההצלחה למשרד הביטחון שאייש מקומות עבודה לפסיכולוגים, מרפאים בעיסוק, ציירים, פסלים, פסיכודרמסטיים, ביבליותרפיים, פסיכותרפיסטיים. המטרה הייתה לגעת בשברון הלב של המשפחה שאיבדה אח או אחות במסגרת השירות הצבאי, בטיפול רגשי. לאפשר לבני המשפחה האחרים לקבל כנפיים דמיוניות ולהמריא אל מחוזות שאין בהם עצב, סבל וייסורים.
שושנה ויג, היא אחות שכולה. אחיה טוביה ז"ל נהרג בתאונת אימונים במהלך שירותו הצבאי. ספרה "העצובים" מתאר את קורות משפחתה מצפון אפריקה וממזרח אירופה. סיפורה הוא סיפור על מחיר התקומה. החיבור הזה הוליד שלושה ילדים. כאשר אחד מהם נשאר צעיר לנצח. זיכרון האח שלא שב הביתה משירותו הצבאי הוליד פצע פעור במשפחה. האם שמות בנה היה קשה לה, לא טיפלה בעצמה וכעבור שנים לא מעטות נפטרה אף היא ממחלת הסרטן. העצבות והשמחה מתערבבים בסיפורה של ויג. הסיפור נכתב בגוף ראשון ומביא את קולה של נערה צעירה שבגרה, נישאה והקימה משפחה. היא אחת מאותה קבוצה של אחים שכולים שמשרד הביטחון מאגד אותם לקבוצת שיחה עם שני פסיכולוגים גבר ואישה. השניים מנתבים אותם בהנחיה לדבר על כל נושא שבא להם. יש אנשים בקבוצה ששותקים ולא מדברים עשרות שנים ויש את שושנה שבהתחלה התרעמה מאוד ואף רטנה שהשיחות האלה לא יפרו אותה. יש בספר נימת וידוי הנמצאת בכתיבת יומנים, הספר שלפנינו מתעד יומן אישי שנכתב במסגרת המפגשים שנכפו עליה. לעתים היא מאחרת למפגשים ומכריחה את עצמה להגיע. וכשהיא מגיעה העיניים מופנות אליה, הכניסה הדרמטית שלה אל המפגש, מבליטה חוסר עניין משווע לדבר עם אנשים כמוה באותו סטטוס שאיבדו אח או אחות במסגרת שירות צבאי. הקטעים אותם אביא במאמרי הם מתוך יומנה האישי ששימר את חוויות המפגש הטיפולי הזה שנוגע ברגשות של עצב, בדידות, ייאוש, ריקנות ומעט מאוד רגעי שמחה.
"
התחלתי לכתוב בעקבות חווית האובדן, אני הולכת לאיבוד כדי לכתוב. אני מוצאת את עצמי כשאני כותבת. וכך סיפרתי על האיש הזה שמת באריזונה ואשר מותו החזיר אותי לרצון לתקשר עם המתים. הניסיון לכתוב אל אחי מכתבים ושירים בגיל שבע עשרה בקיץ ההוא בשנת אלף תשמע מאות שבעים וארבע, חיפשתי חיבור בעזרת מילים. חיבור בין העולמות. סיפרתי סיפורים לחברים בקבוצת התמיכה".(עמ' 100).
המפגש הקבוצתי בא כצורך לדבר על המקום של האח או האחות שנהרגו במסגרת שירותם הצבאי. קודם מדברים ומביאים את הקול האישי. ומהו אותו קול אישי? זהו קולו של האח או האחות שאיבדו בן משפחה במסגרת השירות הצבאי שלו. יש אנשים שכדי להביא את הקול האישי קודם מציירים ורק אחר כך כותבים. ב"ביבליותרפיה" בכל מפגש מומלץ לכתוב מה היה בכל מפגש. במפגשים המתוארים בספר "העצובים" מתארת ויג את כינוסם של אחים שכולים לארבעה עשר מפגשים. המלה "ביבליותרפיה" מורכבת מהמילים "ביבלוס" (ספר) ו"תרפיה" (ריפוי). אכן, במרכזה של הביבליותרפיה עומדים תהליכי קריאה וכתיבה המפגישים את הקורא עם נפשו. זוהי דרך להשתמש בכוחה המרפא של הספרות בתוך הקשר של מפגש פרטני וקבוצתי. בכל ארבעה עשר המפגשים השתתפה ויג עם עוד שלושה חברים קבועים מגי, אילנה ואבי וקנין. אותם פגשה שם בכל מפגש, בהתחלה קיטרו אך עם הזמן הבינו שהשיחות האלה מפרות ומעשירות את עולמם והם לא לבד. היו אחרים שהעדיפו לשתוק או לבכות והמילים נבלעו בתוכם ולא יצאו מעולם והיו אחרים שהחליטו ממפגש למפגש לא להגיע והחסירו מרצון את השיחות בקבוצה.
"
התחלתי לדבר על אובדנים בחיי. אהבת נעורים שהתהפכה בשל שכול מר. סיפרתי על אהבה גדולה לאח שכול שאיבד את אחיו במלחמת יום הכיפורים, זכרתי את עיניה של אמי הדואגות בעקבות החברות הזאת. אל תזדהי כל כך עם כאבו, היא הזהירה אותי, ואכן כעבור שבוע בלבד מיום ההכרות שלנו פקד הנורא מכול גם את ביתנו. מאותו יום אימא שנאה את החבר הראשון ועלי הטילה את האשמה שהבאתי במו ידיי את הגורל האכזר אל הבית שניסתה לטפח בכל. מאודה. וכך איבדתי את חברי הראשון ביום שאחי נהרג" (עמ' 101).
הביבליותרפיה יוצרת בדיקה של מהלכים אישיים בלבו ובנפשו של הכותב. כביבליותרפיסטית, אני ממליצה לתעד כל מפגש. התיעוד מאפשר לאלה שלא דיברו בפעם הראשונה, או השנייה לקבל אומץ ולדבר. הדיבור המשתף פורץ גבולות ומחסומים. אלה המופנמים ביותר שלא נפתחו בפגישות הראשונות מקבלים תמיכה מתועדת מהסיפורים ששמעו ומגלים שמה שחוו מאוד זהה לרגשותיהם. משפחות שונות לא ידעו איך להתמודד עם מות הבן או הבת בעת מילוי תפקידם. יש אנשים שלא מוציאים הגה במשך תשעים דקות, הם קשובים לסיפורים הנשמעים, חלקם רושמים אותם וחלקם מגיעים הביתה ומתעדים את המפגש. לעתים יצירה ספרותית יכולה לקחת את המשתתף בקבוצה כזאת אל פצעים רגשיים שלא העז לגעת בהם, פצעים שנדחקו אל כספת הנפש ורק האזנה לסיפורי אחרים מזמינה את המשתתף לבטא את עצמו באופן חופשי ואמתי בתוך מרחב בטוח. מותר לבכות במרחב הבטוח. הפסיכותרפיסט או הביבליותרפיסט המטפלים ברגשות בני האדם יכולים לעזור למטופל להתמודד עם מצוקות נפשיות וקשיים מודחקים מתוך יחס של הכלה ואמפטיה. ארבעה עשר מפגשים כאלה מצמיחים כנפיים דמיוניות להמריא מ"חור שחור" בנשמה אל
שמיים פתוחים בסביבת חייהם. היצירה בטיפול אינה מטרה בפני עצמה אלא אמצעי בעל כוח מרפא.
חוויה של שימור הזיכרון
יש בנו הישראלים מאפיינים חרדתיים שלא קיימים באף בני מקום אחר. אנחנו דרוכים לחדשות כל שעה. חיים במתח תמידי. מלחמת הקיום שלנו, היא רק שלנו ולא של עם אחר. יש לנו לוח זמנים שמסדר לנו את החיים. הספר נפתח בתיעוד של שכירת חדר בברוקלין. חדר של מר תומפסון. חדר נקי בעיר זרה שמאפשר לשוהים בתוכו שהות זמנית וארעית להביא את עצמם ואת חייהם לשם. הביקור בברוקלין התאפשר בזכות הבן הבכור שלומד בניו-יורק לימודים גבוהים. דרך עיניה של הדוברת בגוף ראשון, מגלים הקוראים שאף פרט לא נעלם מעיניה. כל חפץ קיבל את מקומו בחדר שאירח אותם. "
תלמדי לשחרר את כל מה שאת לא חייבת לידך. נזכרתי בכמה ימים של לבד מתוך בחירה, עכשיו הילד שלי רוצה לחיות באמריקה" (עמ'10). הספר האוטוביוגרפי הזה שכתבה שושנה ויג, על חייה וחיי משפחתה נותן לאימהות שבינינו כלים חשובים: לדעת להקשיב ולדעת לשחרר את התלות שלנו בילדינו המחוברים אלינו לטבור. חווית שימור הזיכרון נתפסת גם ברגעים של בלבול בארץ זרה. משה המתין לטיסה בשדה התעופה וטיסתו חלפה על פניו והמריאה אל האופק. דיילת מקומית הציעה לו חלופה זולה יותר לטוס לטורונטו וללון לילה אחד בשדה התעופה ומשם לתפוס את הטיסה לישראל. פספוס טיסה הוא לפעמים פגישה מכוונת מיד ההשגחה, בארץ זרה נזכר משה בקרובו שמתגורר בטורונטו וזימן אותו ואת רעייתו לבלות בחברתו כמה שעות. באהבה רבה מתארת הדוברת את בעלה כאילו במכחול צבעים היא מתארת את פניו: "משה היה בשלהי העשור השישי לחייו,שערו היה שחור ומעט מאוד שערות כסופות כיסו את קרקפתו-הן התחבאו והיה נדמה שצבע את שערו. פניו החלו להתקמט מעט, והוא החל להיראות כמו סבא טוב לב"(עמ'16).
חווית הזיכרון נשמרת ומהדהדת בין שמחה לעצבות. כאשר שבה הדוברת לארץ מצאה את עצמה בתוך סדנה לאחים שכולים. הטראומה המשפחתית שלה במקום הזה הפכה לטראומה בממדים ענקיים. במשך ארבעים שנה לא טופלה.
"
עברו שני מפגשים בקבוצת הטיפול לאחים השכולים ולא הצלחתי לכתוב. חשבתי שאמצא זמן לכתוב, ואם לא בבית אולי אמלט אל מקום שקט...הכתיבה אינה מסודרת. איני מצליחה לשחזר מה אומרים אחרים בקבוצה....ההורים שלנו שספגו את המכה האיומה הזאת קרבנו גם אותנו. אנו מקורבנים לעד" (עמ' 104).
כשגדלים עם זיכרון האח שמת הגעגועים אליו נבטים מהקירות, מהמחשבות ואפילו מהרגשות. זו חוליה שחסרה בשרשרת המשפחתית. "
ביום ההולדת של אחי בשנת 2015 הוא היה צריך להיות בן 60 ובשנת 2016 בן 61 עוד שש שנים לפנסיה. ואם היה שחקן קולנוע היה פורש כבר לפני שנים חי באחוזה בהוליווד... ככה זה כשחוגגים יום הולדת למתים סופרים את כל מה שלא היה. חוגגים בעצבות בבית הקברות בצל המצבות את העדרו של מי שהיה פרק זמן חלק מחייך" (עמ' 107).
במפגשים האלה שנועדו לאחים שכולים נוצרים פערים של מבוכה ותסכול. יש אחים שהיו רוצים לשתף ולפרוק מעל כתפיהם משא של שנים ואינם יכולים לפרוק את משא הלב. אפילו הדמעות שיוצאות בבית בקלילות במפגשים כאלה הופכות להיות מצבות תלויות בין העבר להווה. המפגשים האלה נתנו לויג חוויה של שימור הזיכרון. אפשר לדבר על הריקנות ועל הבדידות הבלתי נסבלת של בני משפחתה ואפשר גם להדחיק. היא הצליחה לכתוב את מפגשיה. אמנם, הכתיבה לא עקבית ולא מסודרת, אך היא כתיבה אוטנטית. נכתבה בזמן אמת לרפא את הנפש. להאזין לאמת מכל נקודת מבט אפשרית, לצאת אל מסע פנימי ולקבל ממנו תובנות נכונות על החיים. התובנות של הספר הזה, מאירות לקורא דרכים מרפאות לכל מה שנעשה סביבנו. אל לנו להתנתק כשיד מושטת לעזרה ונתמכת ביד המציאות המפייסת. יש נימה של הומור בספר העצוב הזה, האח המת לא ידע שהוא יעבור דירה מרחוב הנשיא 91 באשקלון לרחוב דיזנגוף 41 בנתניה ויש בספר הגדוש בצבעוניות של אהבה לנופים גם געגוע לניקיונות ולתבשילים של אימא. הקוסקוס של אימא הוכן בידי הבת והאב אכל את געגועיו באהבה רבה.
"
עיינתי במכתבים שהגיעו אל אחי בשירותו הצבאי. הדרגות של אחי היו מונחות שם, שותקות מכאב... גַּעְגּוּעַ הוּא הָרֵיק שֶׁנּוֹצַר בְּרֶגַע
גַּעְגּוּעַ הוּא הַחֶנֶק שֶׁנּוֹצַר בְּרֶגַע הַיְּדִיעָה
שֶׁתָּמִיד יִהְיֶה גַּעְגּוּעַ
אֵין מִפְגָּשׁ שֶׁיְּהַדֵּק
גַּעְגּוּעַ הוּא הָרֶגֶשׁ
שֶׁצּוֹמֵחַ לְלֹא פְּרֵדָה
כָּךְ סְתָם חוֹנֵק
מִדְּאָגָה" (עמ' 133).
זה אחד הספרים הטיפוליים החשובים המתמודדים עם כאב ושברון לב על אובדן בן משפחה במלחמה. הדרך אותה בחרה ויג לתאר, היא הדרך המעניקה לסיפור האישי להגיח מתוכה גם אם בצורה מקוטעת, ללא סדר ועקביות, שכן הביבליותרפיה הנה תרפיה באמנות הספרות, ובה הקול הספרותי מהווה "קול שלישי" בדיאלוג הטיפולי (צורן, 2009). ייחודו של הטיפול הוא במאפייניו של הטקסט ככלי טיפולי - הוא בלתי תלוי בעולם החיצוני ודורש הפעלת דמיון, רגשות ותובנות כדי להעניק משמעות לעולם המגולם בו. ייחוד זה, הנקרא אי-מוגדרות של הטקסט, דומה למושג הפסיכואנליטי "מרחב פוטנציאלי", ואכן, ויניקוט הכיר בקשר שבין התופעות הללו. כמו-כן, הביבליותרפיסט הנו קורא מתווך, המגשר בין הטקסט לבין הקורא - המטופל. המטפל מכוון את תהליכי הקריאה והכתיבה בטיפול לתכליות תרפויטיות.
מבחינתי זה ספר שמעניק כלים להתמודדות עם שכול במשפחה במסגרת שירות צבאי. בכוחם של הסיפורים האישיים לרפא את הקוראים, את האחים השכולים שטרם התמודדו בקבוצות תמיכה. לתת להם דרך שבה אלומות האור הן תקוות להגשמת יעדים בחייהם. אסור להיעצר, צריך לדמיין שכנפיים דמיוניות מצמיחות לנו מרחבי דאייה להמריא ולא לשקוע. לא יכולתי להניח את הספר מהיד, רותקתי לסגנון הכתיבה, לשפה העשירה הנוגעת בעולמן של הדמויות ומקרבת אותן אל הקוראים. כתיבה בגוף ראשון יודעת לתת לקוראים תחושה שהם חלק מהסיפור.
