לאחר שרחבת ההר בירושלים עמדה במוקד הסלמות אלימות בשנתיים האחרונות, חיוני למנוע הסלמה שלישית. גל הדקירות ופיגועי הירי אשר החל לפני שישה חודשים שכך. אך במהלך חג הפסח, בו לעלייה להר-הבית תפקיד מרכזי, יש סכנה אמיתית לחידוש ההתנגשויות בהר. ישראל וירדן, אשר בפועל מנהלות יחד את ההר, מעוניינות להימנע מהתנגשויות אלו, אך כל אחת מתמודדת עם לחצים אשר יכולים בקלות לפרום את ההסכמות השקטות אשר ייצבו את השקט באתר בששת החודשים האחרונים.
לכאורה, המתח הינו לגבי הסטטוס-קוו, ההסדר הבלתי רשמי מאמצע המאה ה-19 לפיו מנוהל ההר מאז שישראל כבשה אותו בשנת 1967. לפי הסדר זה, למוסלמים זכות תפילה בלעדית בהר, ולכולם - ובפרט ליהודים - זכות גישה אל ההר. ישראל וירדן הביעו והפגינו את תמיכתן בנוסחה זו, אך המספר הגדל של יהודים דתיים העולים להר מעיד על הבדל מרכזי בין שתי המדינות: זכויותיו של מי גוברות כאשר ישנה התנגשות אלימה בהר? זכות היהודים לגשת אל ההר או זכות הרוב המוסלמי הלא-אלים – לפחות מקרב אלו להם ישראל מתירה להגיע לירושלים – להתפלל?
בנוסף לכך, האתגר האמיתי הוא שלישראל, לירדן ולפלשתינים עמדה שונה מאוד לגבי מזרח ירושלים. מאז שישראל למעשה סיפחה את מזרח העיר חוקי המדינה חלים שם, וכך ה
ממשלה מבצעת סלטות באוויר כדי להימנע מליישם את אותם חוקים שמתנגשים עם הסטטוס-קוו. בשביל תושבי העיר הפלשתינים, הרשות הפלשתינית וירדן האתר הוא שטח כבוש, חד וחלק, ויש להגן עליו מכל ניסיון ישראלי לשנות את מעמדו.
פערים אלו זכו למענה חלקי בדמות ההבנות שהושגו בין נתניהו לעבדאללה בנובמבר 2014. נתניהו התחייב למנוע מחברי הכנסת לעלות להר; להימנע מלהחיל מגבלות גורפות לפי גיל או מגדר על-כניסת מוסלמים להר; לצמצם את מספר פעילי הר-הבית העולים מדי יום ולמנוע לחלוטין את כניסתם של שוחרי מקדש פרובוקטיביים. עבדאללה קיבל על עצמו התחייבות קריטית אחת: למנוע מאותם פלשתינים צעירים שסביר שיזרקו אבנים ביום המחרת מלשהות במסגד אחרי סגירתו בערב בתואנת שווא של תפילת לילה.
התחייבויות אלו הצליחו לשמור על הרגיעה היחסית באתר במשך שמונה חודשים עד אשר הן הופרו תחילה עם עלייתו של השר
אורי אריאל ביולי 2015 (בט' באב, בו מציינים את חורבן המקדש), ולאחר מכן שוב בערב ראש-השנה כאשר הוכרזו מגבלות גורפות על-כניסת מוסלמים להר, וההסלמה באתר החלה.
השמירה על השקט ברחבת ההר תלויה ביישום הבנות אלו, אך נתניהו ועבדאללה נמצאים בתווך בין שני לחצים חזקים. ראשית, נתניהו מוביל ממשלה בה סוגיית הר-הבית מהדהדת בעוצמה, וכתוצאה מכך קשה למנוע כניסת יהודים אל הר-הבית במהלך החג. שנית, כפי שקבוצת המשבר הראתה במקום אחר, הגבלת כניסת מוסלמים אל רחבת ההר – באמצעות הגבלות גורפות לפי מין או גיל – מובילה במהרה להתנגשויות בהר בין זורקי אבנים פלשתינים לבין משטרת ישראל. עוצמתם של לחצים אלו גבוהה יותר במהלך החגים היהודיים, כאשר יותר יהודים מהרגיל רוצים לעלות להר, וגידול זה דווקא בימי החג מחריף את החששות הקמאיים בקרב המוסלמים, שישראל "תחלק את המסגד". כלומר, תקצה ליהודים בהר זמנים ומרחבים ייחודיים לתפילה. כאשר עימותים אלימים ברחבת ההר משודרים בשעת צפיית השיא באל ג'זירה מביכים הן את ירדן, ה"שומרת" המוסלמית של המקום הקדוש, והן את ישראל, אשר טוענת שוב ושוב כי היא מבטיחה חרות דתית לכל.
שני המנהיגים בחרו בחוכמה שלא למנוע באופן גורף את כניסתם של מוסלמים או יהודים. עליהם לכבד את ההתחייבויות שלקחו על עצמם. גישה אל האתר צריכה להימנע רק מאלו אשר כבר הפרו את נורמות ההתנהגות ברחבת ההר – בין אם הם צעירים פלשתינים זורקי אבנים או יהודים אשר הפרו את האיסור על תפילה לא מוסלמית בהר. לשם כך יש צורך במודיעין מדויק; במשמעת קפדנית בפעילות משטרת ישראל והווקף הירדני; ובהחלטה אסטרטגית להתמקד באינדיבידואלים אשר מפרים את הנורמות – במידת הצורך באמצעות שיטור פולשני יותר ברחבה עצמה – ולהימנע ממגבלות גישה גורפות.
לאחר חג הפסח, הצדדים יוכלו אולי לנקוט בצעדים נוספים כדי לשפר את אופן ניהול ההר וכדי להתמודד עם היבטים אחרים של הסכסוך לטובת כל הצדדים. אך בטווח הקצר – ובהתחשב במציאות התת-אופטימלית ברחבת ההר ובין ישראלים ופלשתינים ככלל – יישום קפדני של ההבנות הוא האפשרות הכי פחות רעה.
