אני מתבונן בעמודי השער של עיתוני העולם, הבוקר הזה, עשרים ושמונה בספטמבר אלפיים שש עשרה,
שמעון פרס! בכל בירה. בכל יבשת. בכל ארץ. כותרת ראשית. תמונת דיוקן המנציחה עיניים המביטות אחווה. כתבות הספד. משפטי נגידי עם האומרים בשבעים לשון, לשון אחת של פרידה.
העולם כולו הולך אחר ארונו של האיש שמאבקי חייו שלא תמו להרף עין על ממוש תקוות הלאום של ארצו, היה לאיש של תקוות אנושות ששקעה לחרדה של אובדן בשורה. פוליטיקאי שהיה פרוזה של עשייה ארצית לא נלאית ושל שירת תקווה לא נדלית, היה לסמלו של החזון, של מדינתו הקטנה למודת המלחמה, של אנושות שנטרפה דעתה. העולם אימץ אותו כנביא תקוותיו שלו. הוא לא הולך אחר ארונו להטמינו בהר, הוא מלווה אותו כלוות תפילה העולה מירושלים אל אלוהי השמים והארץ להחיות בשורה בעולמו.
ואני רואה ומשתאה. שמעון פרס שלנו בכל רמח אבריו ושסה גידיו שהיה מנעוריו מגדולי הדבקים במצוות עשה האדנותיות של תקומת עמו, היה בזקנתו מגדולי הדבקים בתקוות תבל רבה כולה. בעמודי השער של עיתוני העולם בבירותיו נושבות להיום הזה רוחות תנכיות מירושלים.
מי יותן וידובבו שפתיו מקבר, מי ייתן ונשמע.
