עשר שנים לקח לחיים יחזקאל לכתוב ולפרסם את ספר שיריו השני "רציתי לצאת עם העברית". נשאלת השאלה למה? ההמתנה הארוכה מאפיינת את העולם שאליו משגר חיים יחזקאל את ספרו. העולם הפך אפל, המתחים בין נושאי דעות שונות מתחדד, העולם השתנה והמשורר בספרו החדש מתבונן בשינוי שהתרחש סביבו. נקודת המבט המרכזית בספר היא נקודת מבט פילוסופית שמתפרשת על פני תחומים בעולמנו. שירי האהבה שבלטו בספרו הראשון "למלוך בלילך", הוצאת חלונות, 2006 הצטמצמו בספר הזה. הספר "רציתי לצאת עם העברית" הוא הזמנה לדייט בין הכותב לבין הקורא כשהוא משתמש באבני השפה ליצור את החיבור בינו לבין הקוראים. חיים יחזקאל בדומה לכל אמן מחפש אמפטיה מצד הקוראים ועל כן הכותרת מתאימה לכותב, הוא בחר כותרת מהססת שאין בה תשובה ברורה האם אכן הצליח לצאת עם העברית. הנימה הרומנטית שהייתה שלטת בספרו הראשון התחלפה בנימה צינית משהו, כשאתה קורא את הכותרת ומתבונן באיור של הכריכה שציירה סשה אגמיאן שהייתה תלמידתו של חיים יחזקאל מבחינים בדמות של גבר שמפשיל את חולצתו ומתוכה נשפכות אותיות השפה. בספר הנוכחי מבקש המשורר להפגין את הווירטואוזיות בשפה העברית שהוא התברך בה. אין פלא שבפרטים על-אודותיו על הכריכה הוא מוצג כ"מחנך, משורר, מחבר תשבצי היגיון וסאטיריקן". את הספר פותחת אמירה פילוסופית מאת פול דיראק באשר לאופיה של שירה שאינה דיסציפלינה מדעית, יכולתה של השירה להתפענח אינה כמו המדע שבו אפשר לגלות אמת, בשירה אין אפשרות לגלות אמת אבסולוטית. זהו תהליך חשיפה שפעמים רבות הוא תהליך התכסות, עטיפה מטאפורית שמובילה לטשטוש ולהרחקה. שני שירים ארספואטיים פותחים את הספר שכותרתם "ארספואטיקה", הכותב מצהיר במודע או שלא במודע בראשית הספר שהתעסקותו בשירה היא צורך בולט בעולמו העכשווי, הבלטה זו של שני שירים ארספואטיים בפתחו של הספר היא הכרזה והשלמה במעמד שבו הוא נמצא. מלאכתו ככותב היא השתאות מול מראות השכחה, הוא פותח את הספר בווידוי "אֲנִי דַּוְקָא כֵּן בּוֹכֶה עַל / יֹפִי שֶׁנִּשְׁפָּךְ אֶל נְהָרוֹת שִׁכְחָה." יכולתו של הכותב לחוות רגש מן המראות הפרדוכסליים. מלאכת השיר היא איסוף המילים ובנייתם בתבניות מסודרות והמשחק באבני השפה של חיים יחזקאל מתבטא בציור הלשוני, הוא בורר מילים ומניח אותן בקופסאות שימורים. מלאכת הכתיבה היא בעבורו שימור הזיכרונות, הכותב מתנסה בכתיבה לשימור עברו, השכחה מול הזיכרון הם המאבק התמידי שמתקיים בתהליך הכתיבה. כותרתו של הספר הינה שיר מרכזי בקובץ באותה כותרת שמתפרסם בעמ' 14

רציתי לצאת עם העברית

הָאֱמֶת, שֶׁרָצִיתִי לָצֵאת עִם הָעִבְרִית הִיא כָּל כָּךְ יָפָה וְשַׁבְרִירִית אֲבָל הַסִּפּוּר קִבֵּל תַּפְנִית כְּשֶׁגִּלִּיתִי שֶׁהָעִבְרִית פָּשׁוּט יַצְאָנִית! כָּל הַמִּלִּים יַצְאָנִיּוֹת! בִּתְחִלָּה אָמַרְתִּי: "זֶה לֹא יָצָא מִמֶּנִּי!" אֲבָל לֹא הָיָה בְּזֶה שׁוּם הִגָּיוֹן הָעִבְרִית "יָצְאָה מִזְּמַן מִן הָאָרוֹן" שָׁאַלְתִּי: אוּלַי זֶה מַשְׁבֵּר? אוּלַי זֶה דִּכָּאוֹן? אֲבָל מַה יָּצָא? אֵין כָּל יְצִיאַת חֵרוּם, וְכָל כְּבִישׁ לְלֹא מוֹצָא הַכֹּל אֶצְלָהּ יְצִיאוֹת וְהוֹצָאוֹת. כָּל הַזְּמַן הוֹצָאוֹת, הוֹצָאוֹת, הוֹצָאוֹת, בִּשְׂפַת הַקֹּדֶשׁ כְּבָר אִי אֶפְשָׁר לִגְמֹר אֵת הַחֹדֶשׁ: הוֹצָאַת-דִּבָּה הוֹצָאָה לַהוֹרֵג הוֹצָאָה לַפֹּעַל הוֹצָאָה לְבַטָּלָה הוֹצָאָה מֻכֶּרֶת הַיְּצִיאָה הִשְׁתַּלְּטָה עַל כָּל הַמִּלִּים כֻּלָּם אֶצְלָהּ מוֹצִיאִים וּמְבִיאִים בְּעִקָּר בִּנְיָרוֹת. וְהַבְּדִיחוֹת שֶׁלָּהּ אֵיזֶה יְצִיאוֹת... הִיא שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי: "מָה יָצָא לָהֶם בֵּן אוֹ בַּת?" וּכְבָר בְּיוֹם שִׁשִּׁי, כְּשֶׁהִיא מֵתָה לְעַשֵּׁן הִיא שׁוֹאֶלֶת: "מָתַי יוֹצֵאת שַׁבָּת?" הַיְּצִיאוֹת הִשְׁתַּלְּטוּ עַל כָּל בָּמָה אֲנִי אוֹמֵר: "נַפְשִׁי יוֹצֵאת אֵלַיִךְ" וְהִיא: " יָצְאָה לִי הַנְּשָׁמָה!" אֲנִי עוֹבֵר אִתָּהּ תַּ'כְּבִיש, וּבָאֶמְצַע בִּזְמַן שֶׁמְּכוֹנִית חוֹצָה, הִיא שׁוֹאֶלֶת תַּ'נַהָג שֶׁחָזַר מֵהַמִּגְרָשׁ: "הָלוֹ, תַּגִּיד לִי כַּמָּה, כַּמָּה יָצָא?" וְהִיא אוֹמֶרֶת: "יָצָאתָ מַנְיָאק" "וְיָצָאתָ גָּדוֹל" וְאִם אֲנִי נוֹתָר "בְּשֵׁן וְעַיִן" הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁ"יָּצָאתִי בְּזוֹל" אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָהּ בְּהַרְבֵּה אַהֲבָה תַּגִּידִי, עִבְרִיתִי, זֶה בָּא מֵהַצָּבָא? וְהִיא, מַה לּוֹמַר, מַפְתִּיעָה וְדוֹפֶקֶת לִי "שָׁעָה בִּיצִיאָה"! וַאֲנִי מַקְשֶׁה: "עִבְרִיתִי, אֵיךְ זֶה שֶׁ'אֵין כְּנִיסָה' וְלָמָּה כְּשֶׁאֲנִי רוֹצֶה לִפְתֹּחַ בִּמְנוּסָה אֲנִי מְקַבֵּל הוֹדָעָה שֶׁיֵּשׁ צַו אִסּוּר יְצִיאָה עַד שֶׁיֵּשׁ קְשָׁיִים בַּיְּצִיאָה? וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ: אוּלַי זֶה הַצָּבָא אוּלַי מְעַנְיֶנֶת אוֹתָהּ רַק הַתּוֹצָאָה אוּלַי זֶה הַבְּדִידוּת וְיִתָּכֵן שֶׁבְּעַצְמָהּ הִיא כְּבָר לֹא שׁוֹלֶטֶת בְּכָל מִקְרֶה, עִבְרִיתִי בּוּלִימִית וְהִיא כָּל הַזְּמַן פּוֹלֶטֶת אֵיפֹה הַיָּמִים, אֲנִי שׁוֹאֵל אוֹתָהּ אֵיפֹה הַיָּמִים, שֶׁאֱלֹהִים הוֹצִיא אוֹתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵעַבְדוּת וְהוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ וְהָיְתָה בַּהוֹצָאוֹת -אֵיזֶה מְכֻבָּדוֹת אֲנִי כִּמְעַט "יוֹצֵא מִן הַכֵּלִים" וְהִיא? הִיא רוֹצָה לָ"צֵאת עָלַי" מְאֹד אַגְרֶסִיבִית, עִבְרִיתִי שֶׁלִּי אָז נָכוֹן, שֶׁרָצִיתִי לָצֵאת אִתָּהּ, אֲבָל חָשַׁבְתִּי: מַה, מַה כְּבָר יֵצֵא לִי מִזֶּה?! בשירו זה הוא פונה אל השפה העברית ומאניש אותה במשחק לשוני מבריק. השפה היא יישות שעמה הוא מנהל יחסים, תובנותיו של הכותב על השפה העברית לגבי טיבם של פעלי היציאה הוא מדגים את ביטויים כתרבות של תוצאה וגם כתרבות בולימית. הברקותיו של המשורר הן הברקות מילוליות שנולדו מעיסוקו בין היתר כמורה למקצועות מגוונים וגם כמחבר תשבצי היגיון, העיסוק הלוגי בשפה והתבוננות בסמנטיקה של השפה העברית ניכרת בשיר הזה. שירתו של חיים יחזקאל כשירת הברקות דומה לשירת עמוס אטינגר, זוהי שירה פשוטה שמוטמנים בה צירופי לשון ולא תמיד אלה מטאפורות אלא משחקי מילים כפי שהובלטו בשיר הנושא את כותרתו של הספר. מבנהו של הספר אינו חלוקה לפרקים באופן פורמלי, לכן אין בין השירים חוצצים אלא ציורים מעט סטיריים שנוגעים בנושאי הספר. אחרי הציור של הפר שלבוש בבלייזר ומחזיק כוס בידו כשהשמש זורחת מעליו והוא נראה צועד לעבודה (ציור סשה אגמיאן) נמצאים שירים שעוסקים במהות האנושות. שירים אלה מתבוננים ביחסים בין בני אדם וגם ביחסם אל החיות שסובבים אותם. בחלק זה בספר נמצא התייחסות לתכונות אנושיות שאינן מובילות לעשיית הטוב והיפה.

יהירות

מָתַי זוֹ בְּדִיּוּק יְהִירוּת? כְּשֶׁאַתָּה לֹא יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ יְהִירוּת מָתַי אַתָּה לֹא יוֹדֵעַ שֶׁזּוֹ יְהִירוּת? כְּשֶׁהָרֶצַח הוֹפֵךְ לְתַרְבּוּת. שם, עמ' 21 התרסה נאמרת בשיר הראשון מתפתחת בשרשרת שירים שעוסקים בבחירות בני אדם בעידן הפוסט מודרני, השירים מציגים התבהמות, השירים מדגימים אי-ההבחנה שלנו ברוע בעולם וחוסר התמודדות בתכונותיו של האדם כמי שמשמיד את עצמו ואת מה שנמצא סביבו, קהות החושים הולכת מתחדדת בין דפיו של הספר. אֵיךְ לֹא רָאִיתִי וּמָתַי גִּלִּיתִי שֶׁ"עוֹף" הוּא תַּרְנְגוֹל שֶׁאוּלַי הָיָה לְכַפָּרָה וְ"רֶגֶל" הִיא, בְּעֶצֶם, רֶגֶל שֶׁל פָּרָה. וּבָשָׂר שֶׁל "עֵגֶל", הוּא עֵגֶל, הַבֵּן שֶׁל... וּמֹחַ שֶׁחוֹשֵׁב הוּא דָּבָר שֶׁמִּתְבַּשֵּׁל, וְאֵיךְ אֲנִי אוֹכֵל עֶצֶם, בְּעֶצֶם, וּכְנָפַיִם וְשׁוֹקַיִם וְגָרוֹן וְתָהִיתִי: מַהִי מַשְׁמָעוּת הָעִוָּרוֹן? שם, עמ' 23 שירתו של חיים יחזקאל היא שירה ישירה, היא אינה פיוטית במובן המיסטי ואינה בוררת מילים גבוהות. זוהי שירה שבה הכותב מקונן על העולם הנוכחי שמדרדר מיום ליום, תפיסת עולמו של הכותב חילונית לכן אין בו פניות לאל ואין קטרוג על תופעות קיומיות. אין בספר גם מציאת פתרונות אלא הצגת המציאות כפי שהיא משתקפת מעיניו של המשורר כשהקוראים עשויים להזדהות עמו ללא קושי. השירה בהירה ונוגעת בתחומים שבהם נתקל הכותב בחיי היום יום. תכונות האדם המודרני, יוהרה, גאווה, עיוורון מוצגות בספר דרך עיניהם של בעלי החיים בשירים "דבר הפרה" נמצא אלגוריות שיריות שמדגימות את הידרדרות האנושות.

יוהרה (או: דבר הפרה)

בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אוֹתָם וְהֵם בּוֹנִים בִּנְיְנֵי פְּאֵר וּמַטְבִּיעִים חוֹתָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְָּׁכְחוּ גַּם לְאַחַר מוֹתָם. גַּם לָאַחֲרוֹן הַנִּדְכָּאִים יֵשׁ שֵׁם וּמַצֵּבָה וְאוֹתִי, אֵיךְ יִזְכְּרוּ, אִם בִּכְלָל? אוּלַי בְּתוֹר קִלְקוּל קֵבָה. שם, עמ' 26 שירי הטבע של חיים יחזקאל אינם שירי נוף או מראה אלא מתייחסים לפרדוכסים כמו אהבה או תקווה כמנגנוני תחזוק אל מול אימת המוות. ההנאה היא גזירת קופון של חסד כדי שנתרבה והטבע יתקיים.

סוכנת טבע

בְּכָל לְוָיָה פִּתְאֹם מוֹפִיעָה אֵיזוֹ קְרוֹבָה יְפֵהפִיָּה וּבִזְמַן שֶׁהַקַּבְרָן אֶל הַבּוֹר אֶת הַמֵּת מַשְׁלִיךְ הִיא עוֹשָׂה לִי קְצָת חֵשֶׁק לְהַמְשִׁיךְ. עמ' 41 וגם השיר הבא:   הבלים אֵין שׁוּם דָּבָר מֻצְדָּק מֵעֵבֶר לַטֶּבַע. כָּל הַשְּׁאָר הֲבָלִים. וְגַם כִּי יָדַעְתִּי אֶת בְּרִית-הַמִּלִּים הַסְּמוּיָה בֵּין הוֹנָאָה לַהֲנָאָה אֲנִי שֻׁתָּף כָּפוּי אֹמַר שָׁפוּי לֶאֱהֹב אִשָּׁה הַבְלוּת קְדוֹשָׁה! עמ' 60 התייחסותו של המשורר אל נשים בכמה שירים והופעתן מעוצבת בטכניקות פיוטיות מודרניות וגם בכתיבה בסגנון ימי הביניים. כך הם השירים "תפילה" עמ' 50 שכתוב בלשון וצורה מודרניים בעוד שהשיר "שיר ימי ביניים ( או סוף)" עמ' 42 בשיר תפילה בא לידי הדובר שניצב מול אהבתו ומבקש מעין רחמים על עצמו, בסגנונו הוא בורא את חוסר יכולתו להעניק מעבר למה שהוא מעניק לאהבתו. הוא מבין שאינו, שמעי אלא "מדבר בארץ לא גשומה" כשהוא מבקש חסד הוא מודע לחסרונותיו. חיי אהבתו של המשורר הם חיים שבהן הוא חש כמי שטענו כנגדו טענות, טרקו את הדלת בפניו. כדי לפייס את הדמות הנשית הכועסת הוא מציע זרים של שתיקה. פניות האהבה בשיר הזה הן פניות אהבה שנובעות מתוך הסדק, ההבטחה המרכזית של הכותב היא "...שִׁמְעִי הֶמְיַת לִבִּי הַלֵּב אֲשֶׁר יֹאהַב הוּא לֹא הִשִּׁיר גַּעְגּוּעָיו גַּם עִם בּוֹאָהּ שֶׁל רוּחַ סְתָו. יָפָתִי, קַבְּלִי נָא הוֹד אַפְסוּתִי כָּל יָמַי, יָמִים הַבָּאִים אֶל חוֹפָם כָּל יָמַי, יָמִים הַמְּחַשְּׁבִים אֶת סוֹפָם וַאֲנִי - חַיַּי עַד מוֹתִי." שיריו של חיים יחזקאל מתאימים לרוח הימים האלה, לתקופה שבין המעברים. בשירו האחרון כתב המשורר והזמר ליאונרד כהן "אִם אַתָּה הַמְּחַלֵּק אֲנִי יוֹצֵא מֵהַמִּשְׂחָק אִם אַתָּה הַמְּרַפֵּא אֲנִי שָׁבוּר וּמְשׁוּתָּק אִם לְךָ הִיא הַמְּלוּכָה אָז לִי לָבֶטַח הַבּוּשָׁה אַתָּה אוֹהֵב אֶת זֶה אָפֵל יוֹתֵר אֲנַחְנוּ רוֹצְחִים אֶת הַלֶּהָבָה..." תרגום גד קינר ( מקיסינג'ר) להבדיל מליאונרד הכהן ששמר בימי חייו על הנימה היהודית ביצירתו וגם פנה אל האל בעקיפין או בישירות, השתמש במילים מן התפילות, חיים יחזקאל נאחז בחיים מנקודת מבט חילונית ללא פנייה אל האל. הדין וחשבון שמקיים חיים יחזקאל הוא בין אדם לחברו.

• חיים יחזקאל, רציתי לצאת עם העברית, הוצאת פיוטית, נתניה 2016