פוסטמודרניזם - שיח טהור

לאחרונה מצאתי דרך יצירתית להתעדכן בנושאים חשובים שלא תמיד מגיעים לכותרות החדשות אך הם עדין מלִיבּת חיינו. אני נכנסת לדפי פייסבוק של אנשים "חשובים", או של חברים, או חברים של חברים (מנפלאות הפייסבוק, המקושריוּת), ובתוך אלו יש לעיתים פוסטים המרעישים אותי, הפוכים מדעותיי, ומעודדים אותי לקרוא על אלו שהם מנגחים... כך הגעתי לנושא ה"פוסט מודרניות" ולמאמרו המאלף של ד"ר גדי טאוב. האקדמיה מלאה היום במרצים ובהוגים פוסט מודרניים, המעבירים את משנתם בלהט אל הדור הבא. הפוסט מודרניזם נוגע בכל תחומי החיים, ומהותו היא דחיית השאיפה לאחידות, קבלת כל אלו שהיינו נגדם, אם אלו הם בעלי הנטיות המיניות הלא רגילות, אם אילו הם המעוטים, הפליטים, כל ה"אחרים", ללא ביקורת, ובלי לשאול שאלות, שהרי זהו ה"פוליטקלי קורקט", הלגיטימציה לשונה, לייחודי. מהו הפוסט מודרניזם? אותו זרם שאנו עדים אליו בעשורים האחרונים, אותו זרם שנראה מרחוק כקסום, כמעודד פלורליזם, כמקבל את השונה, כ"פתוח" או "ליברל". הפוסט מודרניזם כשמו כן הוא, פוסט=אחרי, הוא אחרי המודרניזם, מביא לידי ביטוי רעיונות המנוגדים לזרם המודרניזם. בניגוד למודרניזם שבו האמן מבודד את עצמו מהקונטקסט החברתי, ויש בו דגש על חרות וביטוי אישי, הפוסט מודרניזם, הוא בלתי היסטורי, מעודכן דרך קבע, ומחובר למתרחש בחברה, בתרבות, באופנה ועוד. הפוסט מודרניזם בא לידי ביטוי בתחומים שונים של האומנות, במדעי החברה ובמדעי הרוח. אתמקד בקונטקסט הספרותי. בסוף המאה ה-20, אל תוך המאה הנוכחית, מותר כבר לשחוט פרות קדושות. הרהורים של סופרים על מיתוסים, הסכסוך הערבי יהודי, ותמצית הכתיבה הפוסט מודרנית, כך מתברר לי, היא פשוט לא לציית לכללים, לשום כלל, הווה אומר שרישול ספרותי הוא בעצם מותר, אם הוא בא לשרת כך וכך....חזרתיות יתר היא בסדר, אם היא אומרת טראומה, הפוך על הפוך: כל מה שידענו שהוא לא, נהיה פתאום כן. ובעולם שהוא ג'ונגל, הכול מותר. כך עולים לכותרות סופרים "ירוקים" שזהו להם ספר ביכורים, ומתפרסמים רק בגלל העובדה שהתוכן שלהם הוא פוסט מודרני: נגד ההגמוניה, נגד המיתוסים שעליהם גדלנו, בעל תוכן "פירוקי": פירוק ה"אמת", פירוק המוסר, פירוק הדכּאנות. לא עוד ניתוח העבר כפי שהיה אלא ניתוח העבר כפי שרוצים לפרש את העתיד.

להמציא את העבר

מאחר שעל פי-רוח הפוסטמודרניזם אין אמת אחת ויחידה אוביקטיבית (כי זו מובילה ליהירות ושתלטנות) אין גם מציאות אחת, וצריך לנהוג על-פי רוחו של פוקו, על-פי השיח, ועל-פי האופן שהוא כונן את המציאות. נושאים שבעלי אינטרסים רוצים להבליט אותם, יקבלו מקום חי בספרות, ונושאים שלא, יטושטשו וייעלמו. אם ניקח לדוגמה את אדוארד סעיד, מאבות הפוסט מודרניזם, ונתבונן בטקסט שלו "אוריינטליזם" נוכל לראות שאין בו תיאור של העולם המוסלמי, כי כל תיאור כזה לדידו ישמר את האינטרסים של אלו שרצו לשלוט באוריינט הזה, ולכן חשוב רק מהו התיאור ולא האם הוא נכון. במלים אחרות לא חשוב מה היה באמת אלא האם נכון או לא נכון לתאר אותו כך. אילו שאחרי סעיד הוסיפו והחמירו: כל דבר שמשכפל את הדיכוי הוא פסול. גם אם זה תיאור של התאור. מאחר שתאור האוריינט הוא התנשאות, אז כל דיבור על נושא זה פסול. כך אפשר ורצוי אפילו להמציא את העבר, כדי להתיישר עם המציאות הרצויה. האיסור לבחון את העבר אלא רק את הצורה שבה מסתכלים על השיח הוביל לכך שהעולם האקדמי, וכתוצאה, המתחנכים על פיו מנועים מלתקן את המציאות, שהרי אי-אפשר לדבר על קבוצות מוסלמיות קיצוניות, מחשש ל"איסלמופוביה", אי-אפשר לדבר על התפשטות ה"יציאה מהארון" מחשש להיחשב "הומופוב". אי-אפשר לדבר על יחס מפלה לנשים כי זה נשמע שלילי. אי-אפשר אפילו לדבר על תלונות שווא של הטרדות מיניות, כי מי שאומר זאת יחשד מיד במיזוגניה (שנאת נשים). השיח צריך להיות טהור. אפילו לא משנה מה קרה בעבר. הבעיה היא שאם לא נתבונן בעבר ולא ננסה ללמוד ממנו, לא נוכל להשפיע על העתיד. אם נהיה עסוקים רק בשיח ולא במציאות, איך נוכל לנהל את העולם? כך לגבי נושאים שונים ומגוונים, שעצם הזכרתם, באווירת הפוסט מודרניזם, עלולה להישמע כחטא (וכלא "פוליטיקלי קורקט"), אף שאי הזכרתם גורמת נזק ואינה מאפשרת פעולה לשינוי המציאות. כשאנו בוחנים ספרים חדשים מן העשורים האחרונים אנו רואים איך מגמת הפוסט מודרניות משתלטת גם על הספרות וזורעת פירוק כללים שבעטיו אנו מקבלים סיפור לוקה.

קו האש

דוגמה ראשונה תהיה ספרו של תומר גרדי: "אבן נייר", ספר הביכורים של סופר תל אביבי על קיבוץ דן, הקיבוץ שבו נולד, מזווית "הכיבוש", הקיבוץ היושב על הכפר "הונין", שמחורבות אבניו לכאורה נבנה המוזאון הידוע להיסטוריה וטבע (בית אוסישקין) בתחילת שנות החמישים. הקיבוץ נוסד עוד לפני קום המדינה על-ידי גרעין של עולים חלוצים, והיה על קו האש במלחמת העצמאות. לא על כך בחר גרדי לדבר. על-פי עמדת הפוסטמודרניזם הוא החליט לבנות תיאוריה דכאנית שתטפל כל כולה במסכן, בסובל העוולות, בעבר, על-פי פירוש ההווה והעתיד, הבז להגמוניה ולמיתוסים, גם לאילו שבתוך הקונסנזוס של ארבעים ושמונה (שכפי הנראה כבר אינם קונסנזוס וניתנים לפירוק) תומר גרדי בחר לבנות "סיפור" באצטלה של ספרות, כשכל כולו חומר פוליטי שמתאים יותר לעיתון (אני מכנה את הספר: "אבן נייר ועיתון") הוא חוזר על עצמו שוב ושוב בואריציה באומרו שהמוזאון בנוי מאבני הכפר ההרוס "הונין" שנהרס על-ידי הפלמ"ח כמודגם בשורות אלו: עמ' 6: "...שאת המוזאון הזה בית אוסישקין בנו מאבני הבתים של כפר ערבי...." עמ' 7: "... אם כבר בנו מוזאון...מאבני הכפר הערבי ההרוס..." עמ' 15: "...יכלול המוזאון הזה תיאור מורחב ומפורט ופלסטי עד זעזוע של הכפר החרב הונין..." עמ' 25: "..הונין הכפר שהרסו חיילי הפלמ"ח..." עמ' 27: "...על אבני הכפר ההרוס שהפכוהו מוזאון..." עמ' 28: "..על אבני הכפר ההרוס..." עמ' 110: "והמוזאון בנוי מאבני הכפר הונין..." ובהמשך העמוד-"לפני שנהיה הכפר חומר גלם"... ועוד ועוד עד להתפקע מישהו עוד לא הבין כמה נבזים אנחנו?!

מציאות פוליטית

טעם לפגם נוסף בכתיבתו הוא ההתייחסות למגדר: החיילת שבה נתקל החייל היא: "נמוכה, עם חצ'קונים על המצח ורובה מסתבך לה בין הרגלים" (עמ' 17) עם כל הקונוטציות שאין צורך לבאר. לא היו בפיו של הסופר המוּסרי הדגול מלים פחות רדודות לתאר בהם אישה? ובהמשך כשחיפש דוגמה לשימוש בפועל "לצוץ" הוא כותב: "ציץ ציץ מתוך חולצתה" והקונוטציה לוקחת אותי מיד לאותה החיילת (עמ' 21). רוח אינטרסנטית מאוד מנשבת בין דפי הספר, נושא פוליטי שנדחס לתוך "ספרות", ובתוכו גם דימויים הסותרים את הרצון לגונן על המוחלשים/ות בחברה, כמובן כאשר זה מסתדר עם המציאות הפוליטית שאותה רוצה הסופר לתאר. דוגמה נוספת היא הספר "תש"ח" של יורם קניוק, שנכתב ב-2010, אחד מספריו האחרונים האחרונים של הסופר. הנושא הוא כבד משקל: מלחמת העצמאות. הסיפור מתאר מקבץ של אירועים שקרו למספר בהיותו נער, שהתנדב למלחמה כבחור צעיר. מתוך אותה עמדת פוסט מודרניות של הסופר אנו עדים לתוכן פירוקי, לחזרתיות יתר, הסוגה היא "אוטוביוגרפית" שבה הכרחית מהימנותו של המספר, ואילו לאורך כל הספר ישנן אמירות המפריכות אמינות מספר: "זיכרון הוא מה שאני חושב שהוא זיכרון" כדוגמא. בסוגה זו אף חשוב סדר הזמנים, ואילו <כאן, מורכב הסיפור מאסוציאציות קופצניות מחיי המספר, שאינן נאמנות לשום כרונולוגיה. המלה אנרכיה תתאר היטב את מה שמתרחש לנגד עינינו בספרות. נדמה שחשיבות עליונה יקבל הנושא של הרומן בדורנו, בעוד שבניית הסיפור (דרך הסיפר(בניית סיפור דרך זווית ראייה),דרך העלילה, דרך תיאור קוהרנטי של הדמויות וכד') היא כבר יותר גמישה, ועשויה להתבטא באופנים שונים, שכולם לגיטימיים. כך אנו מקבלים סיפורים "פוסט מודרניים" שאינם מחויבים כבר לשום כללים, שהאנרכיות שלהם אינה בלתי לגיטימית ואף נחשבת ומוערכת.