בברנז'ה המקצועית היא מכונה "נדנדה קולינרית". כזו שהיא פעם למעלה ופעם למטה. כך, בדיוק, נעה דרכה הפתלתלה של מסעדה ותיקה ממוצעת, שבכל מחיר מבקשת לשרוד.
עם הקטגוריה הקולינרית הזו נמנית, מן הסתם, מסעדת "ג'ויה", שבאזור התעשיה של הרצליה פיתוח (רחוב שנקר 9), שבמרוצת שני עשורי קיומה ידעה עליות ומורדות כאחד. מנת-חלקה הייתה לא רק טלטלת-בעלות, שעברה פה ושם, אלא גם טלטלת-תפריטים, תוך נאמנות וסגידה אמיתית למה שקרוי מטבח איטלקי.
לזכותה של "ג'ויה" אכן ייאמר שהיא נמנית עם חלוצות הקולינריה של ארץ המגף בארץ. אלא שעם זאת גם עשה בינתיים הזמן את שלו, ומן השף המייסד סרטוריאני, מאסטרו המטבח הוותיק של מילנו, נותרו רק הזיכרונות הטובים. גם היום, בחלוף השנים מאז שעזב, אני עדיין מתרפק על מעדני הפסטה והקינוחים המהוללים שלו, שלטעמם חשתי עצמי כאילו אני באמת סועד במסעדה איטלקית מקורית-איכותית.
בינוניות לשמה
את "ג'ויה", במהדורתה העכשווית, עם שף ישראלי לכל דבר, פקדנו בשניים, לעת צהריים, לארוחה עסקית, בלתי-מלהיבה בלשון-המעטה. אותיות התפריט שהוגש לנו, ושהכיל שפע של היצעים, היו, אללי, זעירות מדי עבור סועדים קשישים שכמונו, ובלית ברירה נאלצנו להעזר בשירותיה הטובים של מלצרית סובלנית..
מן המנות הראשונות שהוצעו לנו, נפלה הבחירה על מרק-עגבניות ועל ספגטי-ג'מברטי. המרק היה עשוי מרסק טעים של עגבניות, בעוד שהספגטי, שאמור היה להכיל בקירבו עולם ומלואו של זוקיני, שרימפס, פירורי-לחם ותבלינים, נחשף כמרובה שהכיל רק מעט. את המנה החזרנו אחר אי-כבוד למטבח, ופוצינו בתחליף מוצלח של כדורי-ארז, עם מוצרלה ופרמזן. לשתי המנות צורפה פוקאצת הבית וסודה צוננת..
מן המנות העיקריות המרנו על פסטת טליאטלה-ראגו של בקר ביין אדום, מנה שהייתה בהחלט לעניין, ועל קנלוני-רקוטה, שנחשפה בבינוניותה. בינוני. משלושת הקינוחים בלבד שהוצעו לנו - נפל הפור על טירמיסו, שממנו נעדר משום מה הליקר, האמור להשביח את טעמו. לפחות האספרסו, שהתלווה לקינוח, לא בייש את הפירמה..
המחיר לארוחה לשניים הסתכם ב-206 שקל, והוספנו עליו תשר של 15% לשרות די קשוב. את "גויה" זיכינו ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי שלנו.
