נחמה ליפשיץ אל מרום

יצחק מאיר "הו, ויהי ערב, ויהי ליל חרש נשק צל אל צל אז את ליבה מסרה לו את כל ליבה מסרה לו . הוי, אמא, את כל ליבה מסרה לו. הו, יד ענוגה הייתה לה". כך כתב זלמן שניאור. כך שרה נחמה ליפשיץ, ששבה היום אל מרום. בשבי ברית המועצות. בעברית אסורה. כשיצאו מילות "אז את ליבה מסרה לו /את כל ליבה מסרה לו" חדרה לבלדה שהייתה לעממית גם אהבה אסורה למולדת הרחוקה, שהייתה באותם שנים מעבר הרי אררט עליהן נתקעה כביכול תיבת ההצלה היהודית ושרדה שם בניגון ובשיר את המבול האילם עד שנפתחה התיבה וב-1969 ירדה ממנה האישה הקטנה, נחמה, ואלפים חיכו לה, בהן גולדה, שקיבלה את פניה בשם ישראל שירדו מכל התיבות השבויות ועלו לארץ ישראל. היום נפטרה לבית עולמה. ערב יום הזיכרון למתי גיא ההרגה של המאה העשרים, מקבלים שם במרום, אני מאמין, את רוחה הגדולה, בשיר ששרה בקייב, סמוך לשתיקת האימים של באבי יאר. אומרים לה היית אישה של אמונה. הייתי יהודייה של המחר בדמדומי האתמול שנטו לשקוע בגווני הדם השפוך. שרת יידיש. שרת עברית שלמדת בבית ספר תרבות, שרת אוזבקית, בקרב יהודי המזרח אליהם מילטו אותך אביך ואמך ושם שרדו חייך, ובאת לזריחה כאן. כך אני מאמין מקדמים פניה במרום. אולי ביקשו שם מחנה רובינא נוחה עדן לומר בשם כל דרי מעלה שלנו את תיבות קבלת הפנים הענוגה הזאת. היא אמרה עלייך כאן, כשירדת מכבש התיבה, כי את אחותה הקטנה. היא דובבה כאן, את שרת כאן. נשים של קול שנשמע מקצה עולמנו עד קצהו. אולי גם עופרה חזה עליה השלום, מקבלת פנייך. אולי את אחותה הגדולה. היא שרה את "הו יד ענוגה הייתה לה" פה בארץ, בטרם תדאה לה ותעלה גם היא למרום, על-רקע של חולות מדבר, של דיונה עליה רכב פרש על סוס אציל ולבושה ולבושו כלבוש יוצאי גלויות קצה דרום ערב, משם ירדה היא מן התיבה בה ניצלו כל בני בית אביה. זמרת היידיש המופלאה של "אחים בעיירה שריפה" וזמרת שירי שבזי הנהדרת של "אם ננעלו" חברו יחדיו בשיר "הוי אמא, את כל ליבה מסרה...". והארץ הזאת נכנסת ליום הזיכרון וזוכרת כי הזיכרון לא חדל לעולם, כי יד ענוגה פרושה בתפילות עתיקות מארבע רוחות הסופות אל מרום נשאה תפילות של ערגה שפתחו את דלתות התיבה, שאם ננעלה לא תינעל עוד לעולם...