מוטיב המים בשירת גאולה הודס-פלחן כפי שמשתקף בספרה ״בסוד תהומות״, פיוטית, 2017:
גילוי נאות - אתחיל בוידוי, כתבי היד של גאולה הודס-פלחן 'נוחתים' על שולחני כבר שלוש שנים. גאולה מזהירה אותי שעוד מעט תהרה את ספר השירים החדש, ואני מחכה בהתרגשות כמו מיילדת עד שאקרא את השירים. נעים לקבלם. אמה, אינס הודס מציירת את כריכות הספרים באופן קבוע. זהו הספר האחד עשר.
הספר בנוי משני חלקים: בשירים הראשונים עד עמוד 27 ביטויים רבים שבהם צירופי מילים הקשורים למים, ובחלק השני, שער פנימי, "אם תביטי בעצמך בוערת", מעמוד 29 עד הסוף נמצא צירופי מילים שמבטאים אש ואור.
בספרי השירה של גאולה אין כותרות לרוב השירים. מעטים השירים שזוכים לכותרת וכך גם בספר "בסוד תהומות". סגנונה של המשוררת הוא כאדם שמצייר בתוך מסגרות העמודים מילים. המשוררת מקפידה לרשום תאריכים לשירים.
אטימולוגיה של כותרת הספר "בסוד תהומות"
המילה 'תהום' מופיעה בכותרת הספר והיא מתגלגלת בין שירי הספר המזוקקים. המילה ״תהום״ (ברבים "תהומות") שמופיעה בכותרת היא רבת משמעויות:
בור חשוך ועמוק מאוד שתחתיתו אינה נראית.
"תניא, רבי נתן אומר: מקרא זה נוקב ויורד עד תהום" (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף צ"ז, עמוד ב')
כמות עצומה של מים.
"וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמָיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן הַשָּׁמיִם" (בראשית ח', ב')
"כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי ה' בְּתִתִּי אֹתָךְ עִיר נֶחֱרֶבֶת כֶּעָרִים אֲשֶׁר לֹא נוֹשָׁבוּ בְּהַעֲלוֹת עָלַיִךְ אֶת תְּהוֹם וְכִסּוּךְ הַמַּיִם הָרַבִּים" (יחזקאל כ"ו, י"ט)
במקרא: הים שכיסה את הָאָרֶץ בראשית הבריאה.
"וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם" (בראשית א', ב'),
כול המשמעויות מופיעות בשירי הספר "בסוד תהומות".
ניכר שהמשוררת מכירה את הרב שכבתית של המילה 'תהום'. הצירוף שנוצר בכותרת הספר ״בסוד תהומות״ מלמד על ניסיון להוביל אותנו אל נְבָכִים פנימיים של הנפש ואל מחוזות מיסטיים. עדנה ויג שמה לב שבספר "בסוד תהומות" קיימים ביטויים שקשורים בספר "תהילים", אותו כתב דוד המלך. יש חיבור לספר תהילים בכותרת עצמה וגם בשירים. דוד כתב: "תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ" (תהילים מ"ב, ח') הוא מאניש את מי התהום, כביכול הם מדברים ומתכננים להציף אותו. 'צינור' אחד שבתוכו זורמים מי התהום קורא ל'צינור' שני: בוא נציף את האדם! וכתוצאה מתכנונם "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ." (שם)
מוטיב המים
מופיע בכותרת המיסטית ועובר כחוט השני בשיריה של גאולה לאורכו של הספר. השירים קצרים, בבחינת מעט המכיל את המרובה.
נתייחס במאמר זה לרוב השירים שבהם מופיע מוטיב המים.
הרי הדוגמה הראשונה:
בעמ' 9
הַהַכָּרָה
מִדַּקֶּקֶת וְהוֹלֶכֶת.
אַתָּה,
לָבָן וְעָלוּם,
כְּתֹב אוֹתִי
עַל מַיִם חַיִּים,
כִּי צָמֵאתִי
כִּי צָמֵאתָ
31.7.16
בשיר טון בקשה אל נמען טהור ונעלם, שיכתוב אותה לחיים. הקריאה הזו היא קריאה מיתולוגית שמזכירה את התפילות ביום הכיפורים. קריאתה של המשוררת היא תחינה כלפי המשגיח, או הכוח העליון והיא עדיין מוכנה להמשיך לחיות.
אני רואה בשיר הזה גם יסודות ארספואטיים, החיים אצלה הם הכתיבה. בקשתה מן המשגיח שייתן לה כוחות חיים כדי שתוכל לכתוב, ההתגלות היוצרת והכתיבה הן זהות. זוהי כתיבה מוארת ומושפעת מעולמות גבוהים. הביטוי "מים חיים" הוא ביטוי מן המקורות:
עבדי יצחק מצאו מים חיים. "ויַּחְפְּרוּ עַבְדֵי-יִצְחָק, בַּנָּחַל; וַיִּמְצְאוּ-שָׁם--בְּאֵר, מַיִם חַיִּים." בראשית, פרק כ"ו, י"ט
בספר ירמיהו ב',י"ג הקב"ה אומר " אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת--בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים".
עדנה ויג הוסיפה שהמשוררת חשה שביכולתה לפנות אל הבורא (שהוא "לבן" זך ו"עלום", נעלם ובלתי נראה) ולבקש ממנו את שהיא רוצה. היא חשה קרובה אליו ולכן פונה אליו בגוף שני במילים "אַתָּה", "כְּתֹב" ו-"צָמֵאתָ". בתפילת ראש השנה ובעשרת ימי תשובה אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיכתבנו לחיים: "כֹתבנו לחיים מלך חפץ בחיים". המשוררת מבקשת שיכתוב אותה "על מים חיים" כדי שתהיה לה אספקה תמידית של חיות ככתוב בירמיהו י"ז, ח' " וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל מַיִם". המשוררת מסבירה את הסיבה לבקשתה: תן לי בבקשה, מים "כי צמאתי", אך גם אתה זקוק לכך "כי צמאתָ". הרגשתה היא שיש לה מה לתרום ובמה להשקותו.
בעמ' 10
אֵיךְ הַגָּדוֹת
שׁוֹקְקוֹת
לַשְּׁלֵמוּת
שֶׁקָּדְמָה לַבְּקִיעָה...
אֲבָל
הַמַּיִם,
מָה יְהֵא
עַל הַמַּיִם?
נ.ב.
פִּתְאוֹם הִיא שָׂמָה לֵב
שֶׁבְּמִלָּה שְׁלֵמוּת
יֵשׁ מָוֶת
30.7.16
המשוררת הסתכלה אולי במקום כלשהו בטבע, בו ראתה שתי גדות ומים זורמים ביניהן. היא ברגישותה חשה את השתוקקות הגדות לשלמות לפני שנבקעו ונִגלו המים. היא שואלת אם אכן ניתן לשוב למצב קודם - מה יהא על המים?
המשוררת מוסיפה הערה שבמילה "שלמות" נמצאת המילה "מָוֶת". החיים הם שאיפה לשלמות, אך זה בלתי אפשרי מבחינת האדם כי אם הוא מושלם ואין לו מה לתקן - הוא ימות.
בעמ' 12
נחשון
הַשֶּׁמֶשׁ הִתְנַפְּצָה
וְהַיָּם קָדַח,
גַּלִּים שִׁכּוֹרִים
נָסוּ בְּאֵימָה.
וְהוּא פָּסַע
בֶּחָרָבָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ,
לִפְנֵי שֶׁכַּפּוֹת רַגְלָיו
נָטְשׁוּ
אֶת הָאֲדָמָה.
22.10.16
כאמור, נחשון בן עמינדב נשיא שבט יהודה היה לפי חז"ל הראשון שקפץ לים סוף עוד לפני בקיעתו. בשיר הזה נמצא שמעשהו של נחשון בן עמינדב מתואר כמעשה שאינו הירואי, אלא כמעשה התאבדות.
עדנה ויג הוסיפה שהאדם מתואר כ"יבש" (במילה "חרבה") בעוד הטבע סביבו סוער, חש אֵימה וקורים בו דברים לא רגילים. תיאור זה הפוך מהמצופה: האדם אמור להיות זה שמתנפץ, קודח, חש כשיכור מתנדנד ורוצה לנוס מאֵימה.
עמ' 16
קָשֶׁה לַגַּל -
שֶׁהִתְנַפְּצוּת
הִיא סוֹד תְּחִיָּתוֹ
מֵעָפָר יְשֵׁנֵי הַיָּם -
אֲשֶׁר אֵין מַכִּיר
זִכְרָם.
קָשֶׁה לוֹ -
מַיִם וְשָׁמַיִם,
וְהוּא
בַּתָּוֶךְ,
כְּמוֹ עֵד סַרְבָן
בְּמִשְׁפָּט לֹא לוֹ.
1.6.16
המטפורה שמצטיירת מן השיר היא של גל שחיותו וחייו מתקיימים בהתנפצותו. דימויו של הגל כעד שמסרב להעיד במשפט לא לו. החיים נוצרים בגלים, אפשר לומר שזהו ספר של השלמה.
עדנה ויג הוסיפה שהמשוררת מסתכלת על הגל, וברגישותה חושבת מה הוא חש. לגל יש קושי "נפשי" שעשוי לנבוע ממספר גורמים: 1. הוא חי בעוד שבַיָם יש גופות של אנשים שטבעו. "מֵעָפָר יְשֵׁנֵי הַיָּם" הוא כינוי למתים שבים. הביטוי המקובל למתים הוא "ישני עפר" והמשוררת יצרה בו שינוי 2. ייתכן שהקושי נובע מכך שאת הגל אפשר לראות בעוד הם מוטלים בקרקעיתו ולא מצאום. 3. אולי אינו רוצה להפריע את מנוחתם של המתים (הם ישנים והוא משמיע קול רעש בהתנפצות). 4. הגל חש קושי בהיותו בין מים ושמים. במחזור המים בטבע הוא נמצא עתה בים (אחר כך המים מתאדים והופכים לעננים שיורידו את המים כגשם ואז שוב המים יגיעו לים).
הגל מדומה ל"עד סרבן" שנמצא בין שני ה"צדדים" שמתדיינים במשפט. מאוד לא נוח להימצא בין שניים ובשיר זה הגל נמצא בין השמים שם כביכול נמצא האל השופט ובין הים שבו טובע האדם. והגל עצמו - מה חלקו בעניין זה?
עמ' 17
הַשָּׁרָשִׁים
הַכְּלוּאִים בֶּעָפָר
לֹא שָׁמְעוּ מָה
עַל פְּאֵר הַצַּמֶּרֶת.
לִבָּם
לַמַּיִם,
שֶׁנָּעִים בָּהֶם
בְּאַדְנוּת
וּבְחֶסֶד.
לְעִתִּים הֵם
תּוֹהִים
לְאָן מוּעָדוֹת
פְּנֵי הַמַּיִם?
וּמִיָּד
הֶעָפָר,
הוֹי הֶעָפָר!
סוֹגֵר עַל שְׁאֵלָתָם
כְּמִבְצָר.
3.9.16
גם בשיר הזה קיימת התרחשות מחזורית, ונמצאת האנשה של השורשים. חוסר היכולת להכיר את כוליות הקיום באה לידי ביטוי בשיר הזה. והכול מסתכם במחזוריות הזו של "מעפר באת ואל העפר תשוב." גם אם לא תצליחו לראות את מה שמעבר אין הבדל באשר לקיום שלכם.
העפר מייצג המוות את הסופיות את המלחמה התמידית של האדם בסופיות שלו, השורשים הם מטפורה לאדם שעלול לשקוע ולא לראות הצלחתו לכן טוב שהדוברת מצליחה להבחין ברכות המים בנעימות החיים ונמשכת אל זה. חסד המים לעומת השקיעה בעפר והמוות שאי לברוח ממנו.
עדנה ויג, מפרטת את האנשה לשורשים אוזניים (לא שמעו) לב (לבם למים) ומוח (חושבים). כמו-כן השורשים אינם נמצאים בקשר עם הצמרת – הם לא יודעים שהצמרת קיימת, מנותקים מחלק חשוב בגוף שלהם. המים שעוטפים אותם נעימים להם ומה שחונק אותם הוא העפר שחוסם את מחשבותיהם. ניגוד בין המים לעפר. העפר מדכא את השורשים בעוד שהמים מרככים את המצב, מנעימים אותו.
בעמ' 18
גַּל בְּתוֹכֵךְ
וְאַתְּ בְּתוֹכוֹ
הוּא בְּכֹחַ רוּחֵךְ
אַתְּ בְּכֹחוֹ
וְאֵין מִמֵּךְ
זוּלַת
מַיִם
וּתְהוֹם
וְאֵין מִמֶּנּוּ
זוּלַת
עַיִן
וַחֲלוֹם
8.10.16
השיר הקודם הצטייר כשיר טבע והוא שיר על האדם ומשמעות חייו, והנה בשיר הזה אנו מגלים שהשירים שירי נפש, טבע האדם. הגלים הם גלים פנימיים, והמים הם רצון החיים.
עדנה ויג הוסיפה: האדם חש שיש בתוכו גל כלשהו, שמביא אִתו חלום והסתכלות ("עין"). המשוררת חשה שיש בה רק "מַיִם וּתְהוֹם". נראה שהייתה רוצה שיהיו בה עוד דברים, יציבים יותר, שיעניקו ביטחון.
בעמ' 20
יֵשׁ כְּלִי רֵיק
וְיֵשׁ מַיִם חַיִּים,
אֲבָל אַיֵּה הַיָּד
שֶׁתַּפְגִּישׁ בֵּינֵיהֶם?
יֵשׁ נָמֵר סוֹרֵר
וְיֵשׁ רוֹכֵב עַתִּיר נִסָּיוֹן,
אֲבָל אַיֵּה יַעֲרוֹת הָעַד
שֶׁבָּהֶם יוּכַל הַנָּמֵר לִשְׁעֹט?
יֵשׁ אֹשֶׁר לִשְׁעָתוֹ
וְיֵשׁ אֹשֶׁר לַשָּׁעוֹת כֻּלָּן.
מִי יִתֵּן וּלְעוֹלָם לֹא אַבְחִין
בֵּין הַשְּׁנַיִם.
28.9.15
סוכות תשע"ו
השיר הזה מלמד על הקונפליקט שקיים בין הרצונות שלנו, המתח שקיים בין להיות או לא להיות. החיבור הזה יכול להתקיים כשאנו לא שואלים את רגעי האושר. אני רואה בשיר הזה סיום אופטימי לגלים שחוותה המשוררת.
אם נחזור לתחילת דבריי למשמעויות התהומות שהרהרתי בהם, אני חשה שהשירה של גאולה הודס פלחן צלחה את קריעת ים סוף. היא כבר עברה בחרבה והיא כבר שתתה מן המים החיים. גאולה בספרה הנוכחי מחברת בין העולמות הפנימיים לבין המראה בטבע, והיא מבקשת שקט לסערות נפשה. וכן, שיריה מנחמים אותה.ואני זכיתי ללוות אותה בדרכה.
עדנה ויג רואה בכל בית חשיבה של המשוררת על יעוד שיש לכל דבר בחיים. האם הוא התמלא, מה נחוץ כדי שאדם (או חפץ כלשהו) ימלא את ייעודו ומדוע לעתים היעוד הוחמץ. בבית הראשון יש כלי שהוא אוביקט דומם ויש גם מים, אך אין די בכך כל עוד לא יבוא אדם ויחבר ביניהם בעזרת ידו. יש תחושת החמצה ופער עקב הפוטנציאל הקיים - יש דברים טובים שניתן ליצור מהם דבר מה, אך אם לא תהיה יד שתחבר ביניהם הם יישארו בלתי מנוצלים. ניתן לחשוב שהשימוש במים הוא לשתייה, אך בתנ"ך השתמשו ב"מים חיים אל כלי" (במדבר י"ט,י"ז) כדי לטהר אדם טמא.
יש הדרגתיות מהבית הראשון לבית השני, בו האוביקטים הם חיים: בבית השני הרוכב שהוא בן אדם והנמר שהוא בעל חיים. הרוכב יכול להשתלט אפילו על "נמר" שהוא בעל חיים טורף, ובנוסף לכך הוא מתואר כ"סורר", אבל חסר איזשהו רכיב כלשהו. צריך יערות עד שהנמר יוכל לשעוט בהם. החיסרון יוצר שוב תחושת החמצה של אי-מימוש הפוטנציאל הקיים באדם שהוא "רוֹכֵב עַתִּיר נִסָּיוֹן" שרוצה לממש את יכולתו בהשתלטות על ה"נָמֵר" ה"סוֹרֵר", אשר רוצה "לשְׁעֹט" ואין לו היכן לבצע זאת. לכל חי ייעוד משלו.
ניתן לראות בשיר חיבור בין גוף ונשמה.
השורה הראשונה שבכל אחד מבתי השיר מתארת את הגוף. בשורה זו הוזכרו "כְּלִי רֵיק", "נָמֵר סוֹרֵר" ו"אֹשֶׁר לִשְׁעָתוֹ". הגוף הוא כלי שמשמש את האדם לפעול, הנמר הוא חיית טרף כפי שגם אדם עלול לעתים להתנהג כמוה והגוף יכול לגרום לאדם לאושֶׁר זמני. לדוגמא: האדם אוכל והוא שבע, רגוע ושמח, אך לאחר זמן מה יחוש רעב וצורך לאכול שוב.
השורה השנייה שבכל אחד מבתי השיר מתארת את הנשמה. בשורה זו הוזכרו "מַיִם חַיִּים", "רוֹכֵב עַתִּיר נִסָּיוֹן" ו"אֹשֶׁר לַשָּׁעוֹת כֻּלָּן". הכלי שהוא הגוף אינו יכול להיות אדם חי, ללא הנשמה שהבורא נפח בו, הנמר שהוא משל לגוף אינו יכול להתנהג כראוי בלי הנשמה שמאלפת ומעדנת אותו (כביכול, קיימת בתוך האדם "חיית פרא" שרוצה להשתולל והאדם משתלט עליה) והאושר הרוחני הוא "אֹשֶׁר לַשָּׁעוֹת כֻּלָּן", והוא נצחי.
המשוררת מבקשת שכל אושר שיהיה לה ישמח אותה. גם אושר זמני, כתוצאה מדברים פיסיים שקשורים לגוף, וגם אושר תמידי שהוא כתוצאה מדברים רוחניים נעלים כי האדם מורכב מגוף ונשמה.
תודה, גאולה, יקרה על כתיבתך מהנשמה, שנגעה בנו.
