השמאל הישראלי, בדומה לשמאל בדמוקרטיות אחרות במערב, פיתח לעצמו שיטות מגוונות לקדום השקפותיו ועמדותיו, בעיקר באמצעות המדיה. אחת השיטות היא הקמת אגודות, עמותות, ארגונים, קבוצות פעולה, תאי-חשיבה ועוד. לפיצול כזה מספר יתרונות: דימוי של ריבוי, פיזור ציבורי רחב, גמישות הפעלה, מהירות תגובה, מצג של פלורליזם באמצעות מציאות מדומיינת ועוד. אינני מתכוון לערוך כאן ניתוח-עומק של יתרונות הגישה לקידום השפעה פוליטית ואקטיביזם ציבורי. כוונתי רק להסב את תשומת לב הקוראים והמתעניינים, לתופעה שאיננה מקרה כי אם שיטה. חלק שני של השיטה קשור בהצמדת עמדה אידיאולוגית או פוליטית לכל תת-ארגון וכך לדמותו לתנועה רחבה, שעה שלמעשה הוא כלי שרת אידיאולוגי-פוליטי של השמאל הרדיקלי, שמועצם בעזרת המדיה לכלל "תנועה רחבה".
התופעה מוצאת ביטוי נרחב, למשל, בעיסוק האידיאולוגי-פוליטי של התנועות הפוסט-ליברליות בנושאים כזכויות האדם, פליטוּת, רפואה בינלאומית ציבורית,
חופש הביטוי, לחימה בגזענות ועוד. אחת התנועות המוכרות במקבץ זה היא "אמנסטי אינטרנשיונל".
1 סניף התנועה בישראל הוקם ב-1964 (השנה בה הוקם אש"ף).
2 לתנועה בינלאומית זו סניפים ותתי-סניפים במדינות שונות והיא "מנהלת מעקבים" ומפרסמת דוחות, ממצאים וגילויי-דעת על בסיס מעקבים אלה, בזכות הגורמים שהיא חפצה ביקרם או בגנות הגורמים שאינם לרוחה או אינם עולים בקנה אחד עם האג'נדה הפוליטית-אידיאולוגית שלה. פעילותם של הסניפים הישראלי והפלשתיני של התנועה, בהשוואה לפעילותם, למשל, ברחבי המזרח התיכון, לימדונו רבות על אופיה, הגינותה והאוביקטיביות בה היא "חוקרת" ומפרסמת ממצאים. שלוש דוגמאות בולטות של השנים האחרונות לאופי פעולה זה הן מלחמת האזרחים בסוריה, ההגליה השיטתית של אזרחים ממיראנמר (בורמה) והתנהלות החמאס במהלך שלושת המבצעים האחרונים בעזה, במיוחד מבצע צוק איתן, כלפי האזרחים הלא-לוחמים שם.
מבחינות רבות מזכירה התנועה את ארגון זכויות האדם של האו"ם, שבו - בהשראת רוב מוסלמי ואנטי-ישראלי אוטומטי - ליחס המספרי המפלה של הדיונים העוסקים בשאלת ארץ-ישראל ולהחלטות המתקבלות בה כלפי כל נושא אחר בעולם של הפרת זכויות אדם, אין אח ורע:
ארגון בינלאומי אוביקטיבי, כביכול, ועוין בעליל.
לפני הטכס הממלכתי שאורגן בגוש-עציון לציון יובל 50 לחידוש ההתיישבות באיו"ש ובגולן, פרסם "אמנסטי"
3 מסמך ביקורת על השליטה הישראלית בשטחים ובמסגרתו קריאה למערכת הבינלאומית להחרים מוצרים מההתנחלויות כחלק מהמאבק נגד ישראל ובעד הפלשתינים. פרסום זה הוא אחד ממאות פרסומים של הארגון מאז 1967, שבהם הוא מאמץ, חד-צדדית, את העמדה הפלשתינית ופועל כגורם פוליטי עוין לממשלות ישראל הנבחרות. סקירה כמותית-איכותית קצרה של פרסומי הארגון והודעותיו לעיתונות באתר הארגון (להלן), מוכיחה את אופיו האנטי-ישראלי, ובדיעבד מצדיקה את הספקות וההסתייגות מיושרו האינטלקטואלי, מדוחותיו ומעמדותיו.
ברור שבמיליה של השמאל הישראלי, התקבלה קריאת הארגון להחרים את ההתנחלויות ואת המוצרים המופקים בהן בקורת רוח ובדברי שבח. ההומוגניות וההומולוגיות האידיאולוגית, מוכיחה שוב את חוסר המקריות שבהיערכותם של ארגוני שמאל במסגרות מקומיות ובינלאומיות לקידום האג'נדה האידיאולוגית שלהם, ואת העובדה שמדובר במתודולוגיה ולא ב"יד הגורל" או באמת אמפירית. ריבוי הקריאות ממקורות מקומיים וחיצוניים, אינו צריך להטעות איש. בעולם תקשורתי שבו רייטינג (שטחי) הוא אבן בוחן "לאמת" ו"לצדק", ורייטינג הוא גם ביטוי מניפולטיבי למספרי מגיבים, תומכים או מתעניינים - הטכניקה יוצרת כביכול את המהות.
אולם, וזאת חשוב לציין, "שיר ההלל" לפרסומי "אמנסטי" בעניין הטכס, נשמע יותר כניסיון להתנחם בעוד כישלון כביכול של מתנגדי ההתיישבות בא"י. מאידך-גיסא, שוב כבמקרים רבים אחרים, הטכס הוכיח שככל הנראה יידרשו למתנגדי ההתיישבות נחמות-סרק רבות, בטרם "ירד אצלם האסימון" וישכנעם סופית שעם ישראל כאן בכדי להישאר. אם נשווה מטאפורית את הפרסומים העוינים לטיפות מים המבקשות לחורר את הסלע, נוכל להשוות את הטכס לפעילותם של סטלגמיטים (זקיפים) שכל טיפה מחזקת ומגביהה אותם יותר.
לדין הבינלאומי שבשמו מתיימר הארגון
4 לדבר, לא אחת, פנים אחדות ופרשנויות הנבדלות זו מזו כניגודים מהותיים. בשאלת הסכסוך קיימת הצהרת בלפור, שאומצה ע"י בריטניה האחראית למנדט על ארץ ישראל, חבר הלאומים שאישר את המנדט, והאו"ם (החלטה 181) שהחליף את חבר הלאומים כארגון הבינלאומי הראשי אחרי מלחמת העולם השנייה. בהצהרה זו אין אזכור לערבים, לפלשתינים או לכל גורם אחר כבעל תביעות מדיניות לגיטימיות בשטח האמור. יש ביטוי לערבים תושבי השטח שבהם נחוץ להתחשב בהסדרים עתידיים. מאוחר יותר, בלחץ בריטי, ערבי, מוסלמי ואחר, ניסו בריטניה והאו"ם לסטות מההחלטות המקוריות ולשכתב אותן ואת ההיסטוריה. המעשה החמור ביותר בשרשרת זו היה הקמת האמירות של עבר-הירדן, (ממלכת ירדן ד'היום). מדוע החלטות חד-צדדיות אלה צריכות לשמש לנו קו-מנחה למדיניות לאומית ומדוע עלינו להסכים לכך?! אני כופר בהנחה שישראל צריכה לשמר מכל משמר את ממלכת ירדן, אלא אם תקבל על עצמה אחריות ליישוב סוגיית ערביי ארץ-ישראל בתחומה, (אפשר שבסיוע ישראלי). הוויכוח על א"י רחוק מלהיות מוכרע ולכן עמדות בנוסח "אמנסטי" אינן הומניסטיות אלא פוליטיות.
זכויות האדם שבשמן מדברים כל כך הרבה יחידים וארגונים הן בפועל בעיקר "רוח חמה". רובן תולדה של האידיאולוגיה הפוסט-מודרנית, שרואה בפרט את חזות הכל ושל הגישות הגלובליסטיות, הסבורות שארגונים בינלאומיים רעשניים ואימפוטנטיים הם המסגרות שייזמו, יפקחו ויאכפו את זכויות האדם ברחבי העולם.
בפועל מתברר ההפך מכך. מדינות מסודרות שבהן מתקיים משטר דמוקרטי מסוג כזה או אחר
5 הן הערבות הטובה ביותר לקיום מסגרות אפקטיביות ליצירה ושימור של זכויות אדם. זכויות האדם של ערבים בישראל עומדות ברמה גבוהה יותר מזכויותיהם של ערבים בכל מדינות האזור ובכל זאת ארגוני זכויות האדם סוקלים את ישראל ומקלסים את שכניה-אויביה; ו"אמנסטי" בכללם "באורח פלא" שאינו צריך להדהים איש. "אמנסטי", כרבים אחרים, איננו עוסק בהבטחת זכויות אדם לערבים,
אלא במאבק בינלאומי לשלילת זכויות האדם הקולקטיביות של העם היהודי במדינה ריבונית משלו. מי שמתעלם מהתוקפנות הערבית המתמשכת נגד יהודים וישראל, למן תחילת ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל בשלהי עידן "אביב העמים", כתיקון חלקי לעוול ההיסטורי לעם היהודי, איננו משרת זכויות אדם, אלא משתמש בהן בצורה מדינית למטרותיו האגואיסטיות. הטכס שבוקר ע"י "אמנסטי" ציין אירוע במאבק הישראלי-ערבי שכל כולו תולדה של התוקפנות הערבית ואי-השלמה עם מדינת לאום יהודית באזור. אינני מאמין שמדובר בחוסר הבנה. אני משוכנע שמדובר באנטי-לאומיות חולנית (הפן ההופכי ללאומנות גסה) מצד אחד ובאנטישמיות הממקדת חולניות זו בעם היהודי מן הצד השני.
מפעל ההתנחלות שצוין בטכס הנ"ל, לא היה מעולם עניין סודי או מוסתר. הוא מפעל לאומי מובהק, שכל ממשלות ישראל היו שותפות לו, בניגוד לדברי השופטת נאור. השילוב בין התנהלות נשיאת בית המשפט העליון כלפי טכס זה לגילויי הדעת של "אמנסטי" וארגוני זכויות אחרים, מעיד, תוך הדגשה מטרידה, היכן עומדים שני הגורמים מבחינה לאומית ופוליטית; עדות שאומרת דרשני. גם בעבר הניסיונות האזוטריים לפגוע בהתיישבות רק חיזקו, הרחיבו והעצימו אותה; כך צפוי שיהיה גם עתה. הקונצנזוס העולמי, כביכול, נגד ההתיישבות, הוא אקט פוליטי שערכו כערכה של הצבעת "LIKE" "בפייס-בוק" - איתות למצב רוח חולף בעולם קוואזי-וירטואלי. הואיל והעולם מנוהל ממילא על-ידי 2 עד 3 מעצמות ועוד 2 - 3 גושי מדינות בעלי חשיבות משנית, זהו המצב גם הפעם. מבחינתה של ישראל די בתמיכה האמריקנית או בהשלמה אמריקנית עם פעילות ישראל באיו"ש בכדי להבטיח חופש פעולה מלא.
מעשי "אמנסטי" ומעשיה של השופטת נאור שייכים לאותה קבוצה: הפגנה. אצל אבירי זכויות הדיבור, הפגנה שלהם היא דיבור והפגנה של זולתם היא מעשה ונדליזם שלא ייעשה. יהיה מי שיטען שגם הטכס היה הפגנה. אינני מקבל זאת. לרוב, הפגנה היא מעשה לא נורמטיבי של חופש דיבור, משום שהיא מוצגת כהבעת דעה אולם בפועל היא מעשה, בדומה ל"חרם".
חרם הוא מעשה חמור יותר, מפני שהוא גם מכוון לפגוע במושא החרם. הפגנות טובות לשתי מטרות: הבעת תסכול ושחרור קיטור עודף והוכחת קיום פוליטי במצב של חוסר רלוונטיות. מי שרלוונטי אינו מפגין אלא פועל במסגרות החוקיות העומדות לרשותו.
כאשר קמה מדינת ישראל, פחות משנה אחרי ההצבעה בעצרת בעד תוכנית החלוקה (נובמבר 1947), כבר היו לה בעולם יותר מתנגדים מתומכים. אפילו ארה"ב הידידותית של טרומן, שקלה אם להכיר במדינה היהודית. ענייני התמיכה וחוסר התמיכה הם שיקולי קוניוקטורה "עוברים לסוחר" ובאופן כרוני רוב המדינות תומכות בחזקים ובהחלטיים. מי בעולם תומך בתוכנית הגרעין של צפון-קוריאה? ומי מוכן לעשות משהו בנדון?! מי בעולם תומך באסד ובמעשיו בסוריה? ומי מוכן לעשות משהו בנדון משיקולים הומניים?! מי פעל נגד השתלטות רוסיה על קרים, נגד הטרור האירני ונגד הגירוש ההמוני במיראנמר? מי יעצור את הכורדים ומי ימנע מהקטלונים להכריז על עצמאות? ...לא חבל על הזמן?!
העולם נתון כיום בעיבורו של מאבק תרבותי מקיף על דרכו לעתיד. מאבק זה חוצה מדינות, גושים וקבוצות אתניות.
חלקו אידיאולוגי וחלקו פוליטי-כלכלי. ברוב המקרים מתאחדות שתי הזרועות העיקריות הנ"ל למאבק לאומי אחד. ביסוד המאבק הלאומי עומדת ההכרה שהאידאות הפוסט-מודרניות הן "פסה". הלאומיות נצחה את הקומוניזם והיא תנצח גם את הפוסט-מודרניזם. אין רב-תרבותיות שיודעת לקיים חברה פלורליסטית ורבת ניגודים, תחת גג אחד, בסבלנות וסובלנות ולאורך זמן. אין רב-לאומיות שאינה חותרת במוקדם או במאוחר להגשמה עצמית מלאה. אין שום קדושה בהחלטות קולוניאליות או אימפריאליות היסטוריות שאינן יודעות לקיים את עצמן לאורך זמן, ללא הכוחות המשמרים שיצרו אותן, או "ריבוי אנושי הומוגני" (קבוצה אתנית או לאום) שמספק להחלטות ההיסטוריות את הדבק הדרוש להמשך הקיום האחוד. להערכתי, עד אמצע המאה ה-21 נראה שינויים מהותיים רבים וחשובים במדינות, גושי מדינות וארגונים שיסודם בשיקולי עבר ומטרתם הייתה בעיקר לשמר שיקולים אלה. במדינות דמוקרטיות, התופעות תהיינה פחות אלימות ויותר ממוסדות ובמדינות לא-דמוקרטיות, תתבססנה על כוח פיסי ואלימות כופה.
המקרה הישראלי כולל שלושה מאמצים, מרכזיים, ענקיים: א. הסכסוך עם הפלשתינים. ב. הגרעין האירני וההתפשטות המרחבית שלה. ג. העיצוב הגיאו-פוליטי החדש של המזרח התיכון. הכרעות אלה תתרחשנה לדעתי תוך 5 עד 7 שנים. לעיתוי בו תזריק ישראל את זרעי ההשפעה שלה על הביצוע - חשיבות היסטורית מכרעת. בגלל הא-סימטריה האזורית, תצטרך ישראל לשנות את גישתה לירדן ולבסס אותה על תוכנית חלוקה חדשה-ישנה של ארץ-ישראל המנדטורית בין העם היהודי לעם הערבי, בשילוב עם פתרון פוליטי לערביי ישראל שאין בו סיפוח מהותי של תושבים ערבים משטחי איו"ש למדינת הלאום היהודי.
יש להביא להפסקת תוכנית הגרעין האירנית ולהגבלת התפשטותה המרחבית. במסגרת ההתפתחות ההיסטורית, נחוצה מדיניות של עיצוב הגבולות הישראלים. יצירת אזורי חיץ (עומק אסטרטגי) בין גבולות ישראל לגבולות אזורי ההשפעה האירניים ושותפויות אזוריות מייצבות כגון עם הכורדים והדרוזים, חשוב ביותר. אסור להניח לצביעות המאורגנת מבית או מבחוץ להכתיב את המהלכים. צריך לשאוף לשת"פ עם ארה"ב חרף חולשתה היחסית מבית ובזירה הבינלאומית. אבל אם לא ילך שת"פ כזה, יש לחולל את השינויים הדרושים בכוחות עצמנו ובעזרת כל מי שיהיה מוכן לסייע.
