על שום מה נזקקנו לשטות האטומית הזו של חוק ההמלצות, או בהפוך על הפוך חוק איסור המלצות עם עונש מאסר שנה על מי שממליץ? מזל שלא הלכנו על מאסר עולם עם עבודת פרך, או פשוט עונש מוות, בגיליוטינה.
בואו אני אגיד לכם למה. אנחנו נדרשים לעונש מוות כי אנחנו מטומטמים או פשוט ליבראליים מזויפים, אנחנו נדרשים לגיליוטינה על-מנת להרוג זבוב כי החוק הוא נר לרגלנו, כלומר כל עוד הוא לא שורף לנו את הבוהן (או את הזרת)
התפר בין הרשות החוקרת לרשות התובעת
סעיף 60 לחוק סדר הדין הפלילי אומר: "חומר שהושג בחקירה בעבירת פשע, למעט עבירות כאמור בסעיפים קטנים (ג) ו-(ד), או בעבירת עוון המנויה בחלק א׳ לתוספת הראשונה א׳, תעבירו המשטרה לפרקליט מחוז, לטיפולו של פרקליט".
כלומר, בתום החקירה מעבירה המשטרה חומרים לפרקליטות (במקרה שהפרקליטות היא הרשות התובעת). ואיזה חומרים מעבירה המשטרה? חומרים שהושגו. כולנו שמענו? הושגו, לא הוסקו, לא הוקשו, אלא הושגו, הושגו, ולא ברחוב או בעיתון אלא בחקירה! ומהו סיכום או המלצה? סיכום ייתכן שיהיה ריכוז מתומצת של חומרים שהושגו בחקירה וכל עוד הוא מפרט חומרים כאלה בלבד, הוא עומד בתנאי החוק, ואם מדובר בהמלצות הרי שוודאי ההמלצות לא הושגו בחקירה אלא הוסקו ממנה, או הוקשו ממנה, ולכן אין אדם אחד במדינת חוק נאורה וליבראלית כמו מדמנת ישראל אשר יאמר שיש מקום לסיכומים שאינם מפרטים חומרי חקירה בלבד, וודאי וודאי שאין כל מקום להמלצות מכל מין וסוג של הרשות החוקרת בנוגע לתיק.
כל ליברל מצוי גם יודע, שבמדינתנו האהובה והמבורדקת מחויב המנהל לכלל ברזל הנקרא כלל "חוקיות המנהל" והכלל הזה מאפשר לרשויות הממלכתיות לפעול אך ורק מכוחה של הסמכה מפורשת, וככל שחפרתי בחוק לא מצאתי בו שם אזכור של סמכות הניתנת לרשות החוקרת לתת המלצות כלשהן או לסכם את התיק מחוץ למסגרת הקבועה בסעיף 60 העוסק בחומרים שהושגו בחקירה בלבד, עם שני קווים עבים מתחת להושגו.
השיקולים להעמדה לדין
בואו נחזור לדוח מבקר (51ב) – על המשרד לביטחון הפנים, שם מפרט המבקר את השיקולים שישקול תובע בהחלטה אם להעמיד לדין:
"... החלטה על העמדה לדין מותנית בשלושה תנאים מצטברים: ראשית, כי המעשה המיוחס לחשוד הוא עבירה; שנית, כי בחומר החקירה יש ראיות מספיקות לכתב אישום; שלישית, כי התובע אינו סבור כי לא קיים עניין לציבור בהעמדה לדין...
ובואו נלך מהסוף להתחלה:
עניין לציבור
בכל הקשור לרמת העניין לציבור, אין למשטרה (כרשות חוקרת) כל SAY. זוהי סמכות בלעדית של הרשות התובעת.
ראיות מספיקות
לעניין הראיות המספיקות להעמדה לדין, אומר המבקר שם "המדד לפי ההלכה הפסוקה הוא הערכת התובע אם בידיו סיכויים סבירים להרשעה. לשם כך, לא די בבדיקה טכנית של חומר הראיות וקבילותן, אלא על התובע גם לשקול, במידת האפשר, את שאלת משקלן הלכאורי של הראיות שבתיק ואת מידת האמינות שעשוי בית המשפט לייחס לראיות אלה.
גישה זהירה במיוחד מחייבת את התובע בתיקים שבמרכזם הודאת נאשם בעבירה במהלך החקירה, או בתיקים שבהם קיימת עדות יחידה של המתלונן מול עדות החשוד. על התובע לבחון את אמיתותה של ההודאה מתוך מכלול הראיות, כאמור בהנחיית היועץ המשפטי לממשלה; ואם עדות יחידה של מתלונן, העומדת כנגד עדות החשוד, מעוררת ספק בעניין אמינות הראיה כנגד החשוד". וגם כאן ברור למעלה מכל ספק שאין לרשות החוקרת כל בסיס לקבוע דעה בעניין זה.
המעשה הוא עבירה
נותר אם כך הסעיף הראשון בו קובע החוקר לדוגמה כי "הנאשם קפץ מן הגג בניגוד לסעיף קכ"ג לחוק איסור קפיצות מן הגג, והייתה לו גם כוונה פלילית כי הוא הצהיר על כך מראש בחשבון הפייסבוק שלו 6 פעמים רצופות, וביצע את זממו על-אף שעשרות הזהירו אותו שהוא עלול ליפול על בראש, וגם לעמוד לדין".
החוקר השיג ראיות, ריכז אותן, תמצת אותן והעביר אותן לרשות התובעת. כאן מתחיל ומסתיים תפקידו על-פי חוק.
הנר לרגלנו שורף אז מכבים אותו
אבל אצלנו, באגן המזרחי של הים התיכון, אנו מדינת חוק נאורה, מאוד נאורה, החוק כאמור הוא נר לרגלנו כל עוד הוא לא שורף לנו את האצבעות, אבל כאשר אנו מרגישים את הטמפרטורה עולה בבוהן או בזרת, אנחנו פשוט דורכים על מקור החום ומכבים את הנר, מדינת חוק בכאילו, מדינת חוק עם קריצה מפאיניקית ליבראלית מתחת לכובע הטמבל שלראשנו, מדינת חוק בכאילו.
וחץ מזה מי אלה צמד הפרענקים ביתן ואמסלם, ומי בכלל הרשה לאמסלם להיכנס לכנסת עם שם כזה, מילא היה ערבי, אבל יהודי? עם שם כזה? הילידים האלה יגידו לנו מה לעשות? רק אתמול ירדו מהעצים והם ילמדו אותנו איך לנהל מדינה? הם ילמדו אותנו מה חוקי ומה לא חוקי? אנחנו המפאיניקים הליבראליים קובעים, לא הם.
אנחנו קובעים את החוקים ולא הכנסת, אנחנו בוחרים את השלטון ולא הציבור.
