שלא יהיה לאף אחד ספק. שי ניצן איננו תמים-דרך. יש לו אג'נדה משלו. אין לה כל קשר למה שמצופה מפרקליט המדינה ובדרכו להשגתה, הוא מוכן לדרוס כל אחד שעומד בדרכו. על שיטותיו הנלוזות יכולה לספר בפירוט רב השופטת(בדימ.) הילה גרסטל, מי שהייתה, בזמנו, נציבת הביקורת על הפרקליטות. שם, לא אהבו את ביקורתה - ופתחו נגדה במסע השמצות שכמוהו מקובל לראות רק במדינות מסוג מאוד מסוים. מי שעמד אז בראש הלוחמים נגדה היה שי ניצן. גרסטל לא נותרה חייבת - אבל בסופו של דבר היא נאלצה לפרוש מתפקידה החשוב. כוחה לא עמד לה מול גלי הדיסאינפורמציה שזרמו לעברה. מי שבא במקומה, השופט דוד רוזן, כבר היה הרבה יותר מקובל על פרנסי הפרקליטות. הוא הרי היה זה שרקד לצלילי החליל של הפרקליטות ב"פרשת הולילנד". שי ניצן, איש פרקליטות ותיק, היה ידוע כל השנים כאיש ל"תפקידים מיוחדים". הוא היה המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים בעת שאריאל שרון גירש בברוטאליות אלפי משפחות מגוש-קטיף ומצפון השומרון - והוא היה לאחר מכן המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לעניינים מיודים. אינני יודע מה היו בדיוק תפקידיו - אבל, לטעמי, ריח רע תמיד נדף מהם. אני זוכר במיוחד כיצד נהגה הפרקליטות, בזמנו, כלפי כל מי שהעז להביע התנגדות אזרחית לגירוש הנוראי מגוש-קטיף ומצפון השומרון. התנהגות רשויות האכיפה היו דומות, בעיני, לשיטות שנהגו בהן במדינות טוטאליטריות. הוקצו מחנות מעצר מיוחדים למוחים בצמתים, אנשים ישרי-דרך שרק ביקשו להביע מחאה נגד האקט האנטי-דמוקראטי בעליל, שבו נקט שרון בברכתו של בית המשפט העליון. מערכת המשפט, על כל גרורותיה, לרבות נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, החסיד הגדול של זכויות האדם (אם הוא, כמובן, פלשתיני או שוחר סדר יום שמאלני...), נהגה בפראות ובדורסנות. אינני יודע אם שי ניצן היה חלק מזה, אבל בשלב מסוים החליט מי שהחליט לקיים את הדיונים בהארכת המעצר של "החשודים" בהתנגדות למהלך המאוס של שרון בתוך בתי המעצר. לא בבתי המשפט הרגילים, כדי למנוע, אולי, הפגנות מחאה מחוץ לאולמות המשפט; מה שעלול להפריע, כמובן, את שלוותם של השופטים. הגעתי למתקן כליאה באחד הימים ומצאתי שופט מחוזי, זחוח, מאוד מרוצה מעצמו, ששמו הולך לפניו, מבקש לקיים את הדיון בחדרון קטן ששירות בתי הסוהר הקצה לצורך "הדיון המשפטי". שאלתי את השופט אם הדיון אמור להיות פומבי, והא מלמל משהו שהיה מאוד מבזה בעיני. ביקשתי שכל בני המשפחה יורשו להיות נוכחים בדיון; מה שחייב, כמובן, סידורי הבטחה מיוחדים. השופט אפילו לא הסמיק מבושה. הוא היה חלק ממערכת מושחתת. הרגשתי בחילה עצומה. מעולם לא הרגשתי כה מבוזה. ועכשיו, נזכרתי בכל אלה, כשפרקליט המדינה, שי ניצן, ביקש מכל אחד מאיתנו להיזהר, פן האנשים הכי קרובים אלינו יהפכו לעדי מדינה נגדנו. זה נשמע פשוט נורא. ג'ורג' אורוול כתב על כך בספרו המונומנטאלי "1984". גם פרנץ קפקא, בספרו "המשפט", כתב על כך. אינני בטוח אם רבים קראו את הספרים האלה - אבל נדמה לי שחובה לעשות זאת היום. תת-זרמים שוצפים מתחת לרגלינו והם עתידים לפרוץ החוצה בשלב כלשהו ולגרוף את כולנו לתהומות של דיקטטורה טוטליטארית שבשפיץ שלה נמצאים פרקליטים בני-דמותו של שי ניצן. הנשיא האמריקני למד להתמודד עם הזרמים התת-קרקעיים הללו - הוא קורא להם DEEP STATE - אבל מה שהוא יכול לעשות שם, בגלל שיטת הממשל הנוהגת שם, איננו אפשרי כאן. ואני טוען, שמשהו רע במיוחד עובר על רשויות המשפט. אסור לסמוך עליהן יותר מדי. הן השופטים והן האנשים בפרקליטות - ובוודאי, גם השוטרים - איבדו זה מכבר את המצפן שראוי להם להיות מצוידים בו. שיתוף הפעולה שלהם עם מערך תקשורתי משומן, מאוד מסוים, צריך להדאיג כל אחד מאיתנו.