בכתיבתה של היוצרת שושיה בארי-דותן, מוצגים צדדים מאוד קוטביים של 'האני'. האחד - על סף ההשלמה, קרוב לכניעה המוחלטת עם הגורל והאחר - 'האני' השואף לצאת מהכבלים אל החופש ולוחם להישרדותו. הצדדים הקוטביים הללו, מומחשים ביצירות המעגליות המתעמתות עם הגורל, תוך שאיפה לקרן הצלה ומשענת.
הבה נראה את מילותיה בשיר - "כמו ציפור כנף": ..."אל בוראה היא מייחלת / להיות // על כתפו תנוח / אל זרועותיו תשקע"...
החסר המשווע 'לחדוות חיים', מוליך את הנפש בשבילי 'האמונה'. גורם, המסייע ומחזק את הגוף לעמוד איתן מול כל המשברים.
בכל מעודה נשאבת 'הדמות' (גיבורת מחזור השירים), מתוך אפלה התלויה על בלימה ובפיה תפילה זכה. תוך כדי שאיפה אל אותן 'ציפורי החופש' - הדואות למרחב הפתוח חופשיות מכל נטל, ונוסקות אל 'האור'. האור הפנימי - אשר נדלק בתוככי הנפש, מהווה כיסוי ומלבוש חיצוני לגוף.
בשירה: "בערפל הדרך", עז רצונה ללמוד את הנעלה מהשגתה. שאיפתה למצוא 'אוֹת והארה' - שתיגלה לעיניה להנחותה כיצד לצאת מבור תחתיות, ולהיות 'כאחת האדם'. כך, "בערוב יומה"... היא מגששת ותוהה כיצד פועלים - "מעגלי הצדק"... שזה מכבר פנו לה עורף.
כשהאמנה מתחילה לנבוע מתוך המחשכים, הולך וגובר 'כֹח הרצון' למדוד בעין פקוחה כל יום שעובר, בצלילות מחשבה ובהתפעמות אשר מרעננת את נימי הלב. בשיר: "יום חדש הגיע" - 'הקיווי', הוא עז פנים וצבעוני. גם אם לפי דבריה: "תכולתו שֶׁל הכד נִשפךְ"...
'הפקפוקים' (אם ישנם), נעלמים כהרף עין, כיוון: "שהנרות תמיד דולקים"...(סוף ציטוט).
ישנם מונולוגים ביצירות, המעודדות את הנפש אשר מבקשת אחר מוצא. נראה שבשלב הזה, 'המוצא' הנכון (הגובר על כל הספקות) הוא עולם הכתיבה והיצירה. ראה השיר: "היי נכונה". עולם היצירה משיב עטרה ליושנה, ומחדיר לתובנה - 'אבקת תקווה' באותה אהבה שדעכה. היא מורה לה ללבות את שארית 'האהבה' ולהפיח בה חיים כדי לנסות לנצל את 'היש והקיים'.
הינה בשלב זה 'היצירה' מהווה נדבך איתן שניתן להישען עליו ולשאוב: כח. אמונה. אהבה. ומחילה. ראה בשיר: "ציפור האש". ההסבר שבא בעקבות המונולוג, מביא רוח חדשה לנפש והיא משתקמת וקמה לתחייה (ראה ציטוט): ..."ברגע זך אחד / הגחת מנבכי הזמן, / מפצע דם ליבך./ באִבחה התנערת מעפר / לבשת בגדי תפארתך כקדם"...
כעת חיה, משהתחולל השינוי המיוחל בתוככי הנפש, התדמית הפנימית והחיצונית משתקמת והופכת לשלם אחד. ראה השיר - "כל רגע" (ציטוט): ..."אין שבילים / בים / רק הלב / יודע"... כי אכן בחירתו הנכונה.
מכאן ואילך, "האושר" שבאמונה מהווה קרקע בטוחה לפריצת הדרך 'להשלמה ולקבלה'. ובעיקר הודיה לבורא העולם. וכך צוין בשיר - "דבש": ..."נושאת טנא / פרי אהבתי / אל גנך / להניח, על שולחן כבודך / שלמי-תודה"...
המשוררת שושיה בארי-דותן מחברת את תפילתה מספר - "תהילים" במזמור: ..."ברכי נפשי את ה' / אל תשכחי כל גמוליו"... ובמילותיו של ר' יהודה הלוי נאמר: ..."יָה אנא אמצאךָ, כבודךָ נעלה ונעלם,/ואנה לא אמצאךָ, כבודךָ מלא עולם"...
וכן: ..."דרשתי קרבתךָ בכל ליבי קראתִךָ, ובצאתי לקראתךָ, לקראתי מצאתיךָ"... ומסיימת במשפט נוסף מספר "תהילים": ..."כי עִמךָ מקור חיים באורךָ / נראה אור". וכשהנפש מוצאת ניחומים ומרגוע, הכֹל מתבהר ונמצא אוֹר בכל מקום.
