עשרה קבין של כאב ירדו לספרות המקראית, תשעה קבין נטלה ספרות האהבה. אהבה עצובה. ספרות גדושת כאב. נחשפנו לגילויי אהבה העולים על שרטון של אלימות קשה.
ניטול לדוגמה את דלילה אהובתו של שמשון היא דלדלה את כוחותיו. שמשון שהלך בשדות אהבה אחר עיניו - נוקרו עיניו. באותן שדות אהבה הוא עושה את מה שלבו מכתיב לו - לבו מוליך אותו לבנות את חייו עם בת פלשת - שם לבו נשבר באותן עבותות אהבה מייסרת ומכאיבה.
שמשון מוצג כמי שמלאך משמים בישר את לידתו להוריו ויועד להיות נזיר אלוהים ולהושיע את ישראל מיד פלישתים (שופטים י"ג, 5). אך יחסיו של שמשון עם הפלישתים מורכבים. הדבר בא לידי ביטוי בנישואיו לאישה מתמנתה, הליכתו אל הזונה בעזה, אהבתו לדלילה ובגידתה המכאיבה והמדממת של אהובתו.
בין אירועי האהבה הכואבת הוא הורג אריה, מכה שלושים מאנשי אשקלון כדי לקחת את בגדיהם ולשלם כך את חובו לפלשתים, שפתרו את חידתו, שורף את שדות פלשת באמצעות לפידים בוערים ששילח לשם קשורים בזנבות שועלים, מכה אלף פלישתים בלחי חמור, עוקר את שערי העיר עזה ונושאם לחברון עד שהוא ממוטט את המקדש בעזה ומוצא שם את מותו יחד עם אויביו. שמשון, המאהב בעל האון הפיזי ואהבתו פורצת הגבולות, דווקא אפיונים אלו היו לו לרועץ.
יצרים בלתי נשלטים, דם ומוות פקדו לא רק את סיפור האהבה של שמשון. ניתן למצוא אותם גם בסיפור האהבה בבית דוד. "...לְאַבְשָׁלוֹם בֶּן דָּוִד אָחוֹת יָפָה וּשְׁמָהּ תָּמָר
וַיֶּאֱהָבֶהָ אַמְנוֹן בֶּן דָּוִד" (שמואל ב' י"ג, 1).
אוטוריטה אבהית
המילה אהבה בפסוק הראשון של הפרק לבשה ממדים יצריים כואבים ועצובים של אונס אכזרי, שהיה מלווה ברמייה מבחילה. לאחר שבן מלך, מלך שהוא מושא להערצה, בא על סיפוקו הפראי והחייתי הוא נוקט עמדה תמוהה שמעלה את כוס הכאב הדמעה וההשפלה של תמר על גדותיה - "
וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׁנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד כִּי גְּדוֹלָה
הַשִּׂנְאָה אֲשֶׁר שְׁנֵאָהּ מֵאַהֲבָה אֲשֶׁר אֲהֵבָהּ ..." (שמואל ב' י"ג 15). וכל זאת לאחר מעשה האהבה כביכול.
מה יותר כואב, כאשר בת המלך שנאנסה עדה לעובדה, שהאבא אינו מפעיל אוטוריטה אבהית כלפי בנו, אלא מסתפק בשתיקה רועמת - "וְהַמֶּלֶך דָּוִד שָׁמַע ...וַיִּחַר לוֹ מְאֹד" (שם, 21). לא מדובר רק באבא אלא במלך' שהיה חייב לנקוט באמצעים משפטיים. העדר התגובה של האבא הניעה את האח אבשלום למעשה, שהסתיים ברצח אחיו האנס, אחיו אמנון. נראה, שדוד אחר מעשה בת שבע חש שאבדה לו אוטוריטה מוסרית להעמיד את בנו אמנון על חומרת המעשה של אונס אחותו, לכן לקח אבשלום את החוק לידיים ורצח את אחיו אמנון.
הסיפרות המקראית פותחת לנו צוהר גם לממדים המכאיבים של מחיר אהבה עיוורת, כאשר רחבעם בן שלמה אהב מכל נשותיו את מעכה בתו של אבשלום - "וַיֹּאהַב רְחַבְעָם אֶת מַעֲכָה בַּת אַבְשָׁלוֹם מִכָּל נָשָׁיו וּפִילָגְשָׁיו" (דברי הימים ב י"א 21). משמונה עשרה הנשים שנשא וששים הפילגשות ששירתו את יצועו, הוא הלך שבי על-פי המקור המקראי רק אחרי מעכה בת אבשלום. והתוצאה היא מכאיבה כאשר הוא ממנה את בנה של מעכה, מינוי בלתי ראוי, לשאת כתר מלוכה. קשה לי לקבל שמדובר כאן בביטוי של אהבה טהורה, כמו שמדובר על יצריות בלתי מרוסנת.
רחבעם ממשיך את "מורשת" ההתמכרות לארמון נשים, שהפעיל ביד רמה אביו שלמה. האב בממדים מבעיתים והבן בקצב מופחת הלבישו על ערכים כמו אהבה וחיי אישות עם רעיה לבוש כואב של השפלת האישה.
כמו הסבא דוד, הבן שלמה והנכד רחבעם אינם פורסים בפנינו מודל של משפחה בה יש אהבה וכבוד לרעיה. מה שכן יש לנו זו מידה רבה של כאב ורודנות, שנאלצת האישה לשאת במציאות של חברה מונארכית ופטריאכלית.
אני מצר על כך שכל ביטוי של אהבה, שנפרס בפני הקורא הוא כואב, והכאב הוא מנת חלקה של האישה.
