אז זהו, שיש. ומדובר בתופעה רחבה הרבה יותר ממה שמצטייר מעל דפי היומונים הקנאים 'יתד נאמן' ו'הפלס', הנלחמים בכל תוקף נגד כל מה שריח ציונות נוסף ממנו. התופעה המדהימה מקבלת אישוש מדעי מפתיע: סקר שערך מכון סמית למחקר בקרב מידגם מייצג של כלל הציבור היהודי במדינה ישראל, לרגל שנת ה-70 למדינה, מעלה נתון מרעיש: 45% מקרב המשיבים שהגדירו עצמם בשאלון חרדים, רואים עצמם גם ציוניים. סקר אחר שערך המכון לדמוקרטיה העלה ש-60% מהמגדירים עצמם חרדים הינם גם ציונים. ועם העובדות אי-אפשר להתווכח: כמחצית מהציבור החרדי, שייך בעצם לקבוצה שלא הוגדרה עד כה – ציונות חרדית.
אבל הישראלי הממוצע, לא זקוק לסקר כדי להיווכח שיש ציונות חרדית. בדיוק כפי שיש מחנה גדול של ציונות דתית. די לפקוח עיניים ולהסתכל סביב. יותר ויותר חרדים יוצאים מהגיטאות, מתחברים לאתוס הישראלי, משתלבים בחברה הישראלית, ומפנימים כי המדינה היהודית הראשונה והיחידה מזה אלפיים שנה, היא באמת נס ופלא, ראשית צמיחת גאולתנו. רובם ככל הנראה אינם אומרים הלל ביום העצמאות, אבל די בטוח שיש ביניהם לא מעטים שגם לא אומרים תחנון (הנאמר כידוע רק בימים שאינם ימי שמחה) בתפילת שחרית של יום העצמאות. ואגב, גם זו אינה תופעה חדשה: הרב יוסף כהנמן זצ"ל, שציווה כידוע להניף את דגל המדינה מעל ישיבת פוניבז' שייסד, נהג להתבדח: "אני נוהג ביום העצמאות כמו בן-גוריון – לא הלל ולא תחנון"...
אז נכון שהחרדים הציונים אינם מניפים דגל מעל לבית ולא אומרים הלל, אבל הם המציינים את יום העצמאות בדרך משלהם: ממנגלים על האש (ועל דרך ההומור נוסיף: לקיים את מצוות הפטרת יום העצמאות: "ינופף ידו"), ואחרים מטיילים להנאתם ברחבי
הארץ, נהנים ממראות התשועה והתקומה, סועדים תחת כיפת השנים ואוכלים מפריה וטובה, כמנהג כל בית ישראל. וכאמור, מחוברים היטב, בעבותות אהבה, לאתוס הישראלי המרכזי. בתוך ליבם הם מבינים שעם ישראל במדינת ישראל מצוי במדינת ישראל בשעתו היפה ביותר בכל תולדותיו, גם אם יש עדיין מקום לשיפורים.
אבל, צריך להודות, יש גם קנאים קיצוניים ברוח ה'יתד' ו'הפלס', שאמנם בינם לבין עצמם מנהלים מלחמת עולם, אך מאוחדים ב'השקופע' העכורה של איבת הציונות בכלל. אגדה אורבנית מספרת, שבתי כנסת מסוימים בבני ברק ובירושלים, אין אומרים אף פעם תחנון, אם מחמת איזשהו יארצייט של צדיק זה או אחר, ואם מחמת ברית מילה הנערכת אותו יום בבית הכנסת. רק ביום העצמאות אומרים בהם במפגיע תחנון, גם כשחל בו יארצייט וגם כשנערכת בו ברית מילה, כדי שיהיה ברור שהם מחוץ לגדר.
קומץ קנאים
ויש גם מעוזי קנאות בבני ברק ובירושלים ובבית שמש, שיעשו בשם האנטי ציונות כל מה שלא יעלה על הדעת (ואינם זוכים לטיפול המשטרתי הראוי למפירי חוק). לרבות רדיפת חרדים שהתגייסו במסגרת מסע ההכפשות החרד"קי, ו/או שריפת דגלי ישראל, ו/או התעטפות בשק לציון אבלם על תקומת ישראל. אבל זוהי מלחמת מאסף של זן הולך ונכחד. בדיוק כפי שקורה לאותו קומץ קנאים אמריקנים, שעולים לרגל לרמאללה ולטהרן, לכרוע ברך ולהשפיל קומה מול צוררי ישראל אבו מאזן והייאתוללה
עלי חמנאי. מסתבר שאפילו הסאטמרים הקנאים מתעבים אותם. במו אזנינו שמענו שיחת נזיפה מוקלטת של ברוך מרדכי אקרמן, חסיד סאטמר קיצוני, אשר מחה בפני אחד מן המטורפים שעלו לרגל להצטלם עם אבו מאזן והדגל הפלשתיני: "הרבי מסטמאר מעולם לא צידד בשיתוף פעולה עם הרוצחים האיסלאמיסטים".
מחנה ההזויים המצטמק גם מפיק לעיתים אמירות מופרכות כמו "אחרוני המאמינים בדת הציונות, מחנה הלאום הדתי, ממשיכים להחזיק בקרנות המזבח הציוני" (יתד נאמן, 15.4.18). דת הציונות? – ומה איתם עצמם? לא "אחרוני המאמינים בכת החרדיות הקנאית"?
החרדים מן השורה, נעשים תו"ל יותר ויותר מעורבים בדעת עם הבריות ועם המדינה. איך הצהיר השבוע אדם חרדי? החרדים הם המגזר הכי לאומי במדינה! הם אוהבים עד כלות את המדינה, מבינים מאוד שאין שום אופציה אחרת, מכירים בתרומתה הכבירה לצמיחת
עולם התורה והיהדות לסוגיו ולגווניו, שמחים מאוד בשמחותיה ודואבים בימי אבלה, "גם אם הם אינם אומרים הלל ביום העצמאות ואינם מניפים דגל", אמר אותו חרדי. "הדגל הלאומי נמצא אצלם בלב".
אכן, יותר ויותר חרדים פוקדים את אולמי האוניברסיטאות והמיכללות ומוסדות ההכשרה המיקצועית לחרדים, ועוד היד נטויה. יותר ויותר חרדים מוצאים מקומם דווקא במפלגות החילוניות. כך למשל נראים במיפגשים של חברי מרכז הליכוד חרדים רבים, שבסיום האירוע נעמדים דום לשירת התקווה. ויש שמוצאים פרנסתם בתקשורת הלא דתית: עיתונים, רדיו וטלוויזיה. אפילו מפלגת העבודה, בעלת הדימוי האנטי דתי/חרדי, מפעילה תא מיוחד של תומכים חרדים ובראשו עומדת, לא להאמין! אישה חרדית, היא מיכל צ'רנוביצקי.
מלאכת קודש
וישנם אותם חרדים שמתגייסים לצה"ל, לא מתוך אילוץ וכפיה אלא על בסיס הכרה בחיוניותו הקיומית של כוח מגן לעם ישראל, ושהשירות בו מהווה מצווה של ממש, מסוג "יוצאים לקראתם [האויבים] [אפילו] על עסקי קש ותבן" (כלומר כשאפילו אינם באים להרוג אלא 'רק' לבזוז קש ותבן). תמצא אותם ביחידות הקו הראשון, ביחידות השדה, ולא תאמינו: גם ביחידות העילית דוגמת 8200. חבר קצין במילואים שהוזמן לקורס ייחודי להכרת זרוע המודיעין של צה"ל, סיפר בתום הקורס: "לא תאמין כמה חרדים משרתים בתפקידי קצונה במודיעין, והם עושים שם מלאכת קודש ממש ממש, שחשיבותה בגדר לא ישורנה".
הקנאים החרדים מבית ה'יתד' ו'הפלס' מנסים כמובן להכפישם ולטעון שמדובר בשבאב'ניקים וב'חרדים חדשים' ועוד הגדרות מכפישות שכאלה. אבל זו דרכם כסל למו: את עצם המונח יום העצמאות הם מכניסים, כביטוי של בוז והתנשאות, לתוך מרכאות שנועדו להבהיר שמדובר ב'חגא שבדו מליבם' (כהגדרתם), ושוללים בתכלית כל איזכור ענייני של יום העצמאות, ללא מרכאות (אגב, השיטה הזו של ביזוי יום העצמאות על-ידי הכנסתו לתוך מרכאות פוגעניות: 'יום העצמאות', אינה נחלתו של עיתון חרדי אחר, ראשון היומונים החרדיים, 'המודיע', המתייחס ליום העצמאות עניינית, ללא לעג וזילזול). עד כדי כך שבמודעות שמודפסות בפשקווילי ה'יתד' ו'הפלס' לגבי אירועים תורניים שנועדו להקיים ביום העצמאות גופו, לטובת הציבור שזמנו בידו ביום זה, אין הם מזכירים כלל שמדובר ביום העצמאות, אלא ב-ה' (או ב-ד') באייר. סתם כך.
מנהיגים חרדים גילו ראיה הרבה יותר רחבה. כך נהג למשל רבי
אהרון שטיינמן זצ"ל, כשנשאל על-ידי גבאי של בית כנסת בבני ברק, שברבות הימים נתרוקן ממתפלליו הציונים-דתיים ו'נכבש' בידי חרדים, אם להמשיך לומר בשבתות את התפילה לשלום המדינה, כמימים ימימה, מול לחציהם של חלק מהמתפללים לחדול מנוהג זה. היטה הרב הישיש ראשו כלפי השואל: "אבא שלך, שהיה גבאי לפניך, אמר את התפילה? אז תמשיך להגיד גם אתה".
או למשל רבי מנחם שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', שנתבקש להכריע במחלוקת בעניין הנפת דגל המדינה, שהייתה בין השר לשעבר הרב יצחק פרץ, רבה של רעננה, שהוא חרדי ציוני על-פי כל הגדרה (בימי העצמאות הוא נושא דרשות נלהבות בזכות המדינה), לבין בנו בן ה-12 (אז).
באותן שנים התגוררה המשפחה בשכונת בית וגן בירושלים. האב רצה להניף דגל במירפסת הבית הפונה לרחוב, ונימק זאת בכך שהוא מכהן בתפקיד מיניסטריאלי בממשלת ישראל, ובחשש שהיעדר הדגל הלאומי על מרפסת ביתו תחולל מהומה אנטי דתית. "אנחנו הילדים הבנו את הצורך אך התביישנו בתוך עצמנו מהחברים, מהשכנים ובבית הספר – שדגל ישראל מתנוסס על מרפסת ביתנו, וניסינו לשכנע את אבא שאין צורך". לבסוף החליטו לפנות בבקשת עצה לרב שך, "וככל שיאמר – נעשה".
חיוך מתוק
סיפר הבן שבגר בינתיים על המיפגש עם הרב שך: "נכנסנו לחדרו וכהרגלו קיבל הרב את אבא במאור פנים. וכשראה אותי, קם הרב הישיש מלוא קומתו וצעד לעבר ארון השוקולדים המפורסם שהיה מרוחק כעשרים צעדים של הרב ממקום מושבו... הרב הוציא את מפתח הארון מכיסו, נבר בארון והוציא חופן שוקולדים קטנים עטופים, בכשרות של הרב שלזינגר מז'נבה ונתן את כל החופן לשתי ידי באומרו, אל תשכח לתת מזה גם לאחיות שלך...
"ואז אבא פתח ואמר: הבאתי את הבן שלי היום כי רצינו לשאול את הרב שאלה. אני בגלל תפקידי בממשלה מרגיש שכדי למנוע סערות מיותרות, כדאי שאתלה דגל בחלון הבית ביום העצמאות. אך הילדים שלומדים בבית יעקב ובחיידר מתביישים בכך בפני החברים והשכנים. אז באנו לשאול את הרב מה נכון לעשות...
"לא אשכח את החיוך המתוק שהשתפך על פניו של הרב. הוא לקח את ידי בידו החמה, ואמר: 'אבא צודק. אבא יודע מה שהוא אומר. גם מעל הישיבה של פוניבז' תלוי דגל ביום העצמאות. הפונביז'ער-רב חשב שצריך לתלות. ואני לא מתבייש שתלוי שם דגל. תגיד לחברים שלך שאני אמרתי לאבא לתלות דגל"...
ההבנה הזו מחלחלת גם בזמננו. כך למשל נוהג הרב של בית הכנסת (השטיבעל) של חסידי סדיגורא בגני תקווה מידי שבת. משהעלו חלק מהמתפללים ספיקות אם נכון לומר מידי שבת את התפילה לשלום המדינה, נוהג רב בית הכנסת, יהודי חרדי, לעלות לבמה ולומר אותה בעצמו, מידי שבת בשבתו. ולוּ רק מטעמי הכרת הטוב לריבונו של עולם, והידיעה שאין שום אופציה אחרת...
