בית שאן שלא היכרתם

ד"ר יוסף להרס, רופא יהודי יליד גרמניה, עלה ארצה בשנת 1933 והתיישב בחיפה. לאחר כשלוש שנים, שבמהלכן אף למד מעט ערבית, החליט לעבור לבית שאן ולשמש בה כרופא: הן עבור היהודים המעטים שעדיין נותרו בעיר, והן עבור התושבים הערביים המקומיים. ואכן, בתוך חודשים אחדים התחבב להרס על כלל תושבי העיר, ורבים מהם הגיעו למרפאה שפתח בביתו, וזכו בה לטיפול במחיר נמוך - לעיתים אף בחינם. במקביל סייר להרס בכפרים הבדווים הסובבים את העיר, ולמד להכיר מקרוב את יושביהם ומנהיגיהם. ואולם, עם פרוץ המרד הערבי השתנתה האווירה בעיר, ולהרס - כמו יתר שרידי הקהילה היהודית המקומית - עזב את בית שאן וחזר לחיפה. לאחר זמן קצר החליט לשוב בגפו לעיר, לאחר שהובטח לו בידי כמה ממנהיגי העיר כי כרופא מוכר ואהוב - לא יאונה לו כל רע. אלא שב-26.2.1937, בשעת לילה מאוחרת, התדפקו כמה תושבים על דלתו, ירו בו מספר פעמים והרגוהו במקום. כמו מסכת חייו, כך באו לסיומן 40 שנות נוכחות יהודית בעיר, שיהודים שבו להתגורר בה רק לאחר מלחמת העצמאות. כיום רק מעטים יודעים, כי כמו בערים ערביות נוספות בכל רחבי הארץ, גם בבית שאן השתקעו ראשוני היהודים כבר בשלהי המאה ה-19. זאת, לנוכח צמיחתה הכלכלית של העיר כולה, ומאוחר יותר גם בעקבות הגעת הרכבת אליה, בשנת 1905. היהודים הראשונים שהגיעו לבית שאן עשו זאת ללא יד ארגונית או אידיאולוגית מכוונת, כי אם על בסיס אישי-כלכלי. את פרנסתם מצאו במלאכה ובמסחר, הן בעיר עצמה, הן בכפרים הקטנים שבסביבתה והן בשווקים רחוקים יותר, ואפילו בדמשק, שאליה הגיעו ברכבת. מרביתם היו יהודים ממוצא כורדי, אך היו ביניהם גם מעט אשכנזים ומשפחות אחדות מצפון אפריקה.

התפתחות קהילתית וארגונית

עד מלחמת העולם הראשונה התגוררו בעיר רק כמה עשרות יהודים, שלא הצליחו ליצור מוסדות קהילתיים ממשיים, כפי שנעשה בערים ערביות דוגמת עזה ובאר שבע. אולם מראשית שנות ה-20 ואילך הלכה הקהילה וצמחה בהתמדה, עד שבשנת 1929 מנתה בין 200 ל-250 יהודים. גם מבחינה ארגונית וקהילתית השתנו הדברים באופן ניכר: במקום פעל בית כנסת ואורגנה (בסיוע תנועת המזרחי) שחיטה כשרה; נפתחה מרפאה עברית שהופעלה בידי "הדסה"; והוקם בית ספר עברי קטן, שאותו ניהלו מורים שנשלחו בידי מחלקת החינוך של ההנהלה הציונית. כך הלכה והפכה הקהילה לציונית יותר באופיה ובזהותה, וראשיה יצרו קשרים ראשוניים עם המוסדות הלאומיים הבולטים. מלבד המוסדות הקהילתיים, זכו יהודי בית שאן אף לנציג במועצת העיר, תפקיד אותו מילא במשך מספר שנים מוכתר הקהילה, דוד ישראל מזרחי. כך, כל עוד התנהלו הדברים על מי מנוחות, ניתן היה לצפות שהנוכחות היהודית בעיר תמשיך ותתפתח. אולם עד מהרה התברר, כי לא כך עתיד לקרות. עד שלהי שנות ה-20 היו היחסים בין היהודים לערבים בבית שאן טובים למדי. מפעם לפעם אומנם התרחשו עימותים נקודתיים בין תושבים יהודים ומוסלמים, ואולם אלו היו היוצאים מן הכלל. אלא שהמצב החל להשתנות בהדרגה עם התעצמות המאבק היהודי-ערבי, וגם פתיחת המרפאה העברית במקום, בשנת 1924, גררה מספר תגובות נזעמות של ערבים שטענו, כי הדבר יתרום להתבססות היהודית בעיר. עם זאת, עד מהרה החלו אף הם לעשות שימוש בשירותי המרפאה, וילדים ערבים אחדים אף ביקשו להצטרף לבית הספר העברי. לבסוף, בחודש אב תרפ"ט (אוגוסט 1929) השתנו הדברים לבלי הכר ובאופן בלתי הפיך. עם פרוץ מאורעות תרפ"ט בכל רחבי הארץ הותקפה גם הקהילה היהודית בבית שאן בידי מאות מתושבי העיר, וכמה עשרות יהודים נפצעו - אחדים מהם באורח קשה. כן נבזזו בתיהם וחנויותיהם של היהודים, וחולל בית הכנסת המקומי. כתוצאה מן ההתרחשויות ברחו היהודים מן העיר ועזבוה למשך קרוב לשנה, ורק הודות למאמצים כבירים מצד המוסדות הלאומיים שבו חלק מהם להתגורר ולפעול בבית שאן, לקראת אמצע 1930.

"כמו פלח ערבי"

אלא שגם לאחר שיבת היהודים לעיר לא שבו הדברים למסלולם: פעילותם בעיר נעשתה לא אחת מסוכנת, והם הותקפו פעם אחר פעם בידי תושבים מקומיים, שאף החרימו את חנויותיהם. בית הספר העברי אומנם שב לפעול למשך שנים אחדות, והקהילה הקימה לראשונה את "ועד הקהילה העברית בבית שאן", אך למרות שקשריה של הקהילה עם המוסדות הפכו אינטנסיביים יותר, מספר היהודים בעיר הלך והצטמצם, עד שבראשית שנת 1936 נותרו בה רק מעט יותר מעשר משפחות והרופא, יוסף להרס. עם פרוץ המרד הערבי באפריל 1936, פונו אחרוני היהודים מהעיר בחופזה, ורכושם שנותר מאחור נבזז פעם נוספת. פליטי בית שאן, שנותרו כעת ללא דבר, התגוררו במשך חודשים ארוכים בטבריה, וזמן ארוך חלף עד שהצליחו לעמוד מחדש על רגליהם. בשנה שלאחר הפינוי עוד ביקשו אחדים מהם לשוב ולהתגורר בבית שאן, ופנו למוסדות השונים על-מנת שיסייעו להם בכך, מבחינה כלכלית וביטחונית. אלא שמרבים הנוגעים בדבר לא השתכנעו בנחיצות הדבר או בהיתכנותו, וכך נעזבה העיר באופן סופי, עד כיבושה בידי צה"ל במלחמת העצמאות. הפליטים מצידם חשו, כי הקהילה היהודית בעיר הופקרה לגורלה, והאשימו בכך את קברניטי המוסדות הלאומיים: "אתם מחשיבים אותנו כמו פלח ערבי מבית שאן, ערכנו בעיניכם לא יותר טוב מהפלח הערבי, אבל בזה אתם טועים בהחלט. בכל זאת הייתה קהילה עברית בבית שאן, ואם אתם לא הייתם בקשר אתה זה הוא לא באשמתנו" (ד"י מזרחי וי' דהאן לוועד הלאומי, 1937). כך תמה פרשיית התיישבותם של היהודים בעיר, שנמשכה למעלה מ-40 שנה, וסופה שנשתכחה מלב כמעט לחלוטין.