זהו אחד הסיפורים המכוננים והמדהימים בין סיפורי התנ"ך. אמרו חז"ל: "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה, ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה, ב יד). מגילת רות היא מפגש מרגש עם גומלי חסדים. אין היא ציווי על חסד, אלא פגישה עם עושיו. הכל בסיפור הפוך למה שאנו מכירים.
כשהרעב בארץ, עוזבת משפחת אלימלך נעמי רעייתו ושני הבנים מחלון וכחלון, את הארץ ועוברים למואב. שני הבנים נושאים נשים מבנות מואב - את ערפה ורות. לאחר כעשר שנים מתים הבנים ללא יורש ונעמי שנותרה ללא כלום, מחליטה לחזור לארץ יהודה שבה פסק הרעב בינתיים.
בצאתה לדרך, נפרדת נעמי משתי כלותיה האלמנות ומבקשת שיבנו לעצמן בתים חדשים: "לכנה שובנה אישה לבית אמה יעשה השם עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. יתן השם לכם ומצאן מנוחה אישה בית אישה" (רות, א, ח-ט). הן בוכות ומסרבות לעזוב אותה. נעמי שבה ומבקשת שיעזבו אותה ויחזרו לבתיהן לשקם את חייהן ואומרת את המשפט הכאוב הזה: "כי מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד השם" (רות, א, יג). הן מחבקות אותה ובוכות.
אך ערפה משתכנעת, נושקת לה ושבה לביתה. רות מסרבת לעזוב את נעמי לבדה אחרי האבדנים שחוותה ואומרת לה את המשפט האלמותי הזה: "אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוקייך אלוקי" (רות, א, טז).
רות היא כולה חסד. רות היא בת לעם מואב. עליו צווינו: "לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם" (דברים כג, ד), והנה לא זאת בלבד שבאה, היא גם מייסדת לנו שושלת מלוכה.
את מלכות בית דוד. היא יולדת את עובד שיולד את ישי, הוא אבי דוד מלך ישראל.
כשרות רוצה להתגייר, מנסה חמותה למנוע זאת ממנה. אך לבסוף מוותרת כי "ותרא כי מתאמצת היא" (רות א, יח). היהדות אינה מחפשת לעשות נפשות, אין היא דת מיסיונרית
אל היהדות צריך להגיע באהבה וברצון עז. את זה יש ברות. וכשנעמי רואה כמה רות רוצה ומתאמצת היא מבינה שהיא שייכת לעמו של אברהם אבינו. אבי האומה שהתאמץ ונאבק כדי להתגבר כל חייו.
ימים קשים
רות עושה ככל שאומרת לה נעמי חמותה. בהגיען לארץ היא יוצאת ללקט שיבולים בשדהו של בועז שהוא קרוב של המשפחה. נעמי שולחת אותה אליו על-מנת להזכירו את חובתו.
איסוף לקט הוא מצווה דאורייתא: ... לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ, וְלֶקֶט קְצִירְךָ, לֹא תְלַקֵּט. לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם..."(ויקרא כג, כב). אין זה חסד חריג להתיר לעניים ללקט בשדות. זוהי מצווה להשאיר לקט עבור הנזקקים שיבואו ויטלו לעצמם.
אך בועז שרואה את האישה הזרה ושומע מי היא ומה סיפורה וכיצד הלכה אחרי חמותה, לוקח אותה תחת חסותו ומציע לה להישאר ללקט רק בשדהו שלא יפגעו בה האחרים: אַל תֵּלְכִי לִלְקֹט בְּשָׂדֶה אַחֵר וְגַם לֹא תַעֲבוּרִי מִזֶּה וְכֹה תִדְבָּקִין עִם נַעֲרֹתָי (רות ב, ח). ולנעריו ציווה: "גַּם בֵּין הָעֳמָרִים תְּלַקֵּט וְלֹא תַכְלִימוּהָ" (רות ב, טו).
חסד לאורך כל המגילה היקרה הזאת.
כששומעת נעמי על יחסו הטוב של בועז אל רות היא מברכת אותו ושולחת את רות אל בועז על-מנת להזכירו את חובתו לגאול את רות, ולשאת אותה לאישה. לאחר שמוודא בועז שהגואל הקודם לו מוותר על הזכות הזו, נושא בועז את רות לאישה בנוכחות העם והזקנים והם מברכים אותו בברכה הידועה: " יִתֵּן יְהוָה אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וַעֲשֵׂה חַיִל בְּאֶפְרָתָה וּקְרָא שֵׁם בְּבֵית לָחֶם.."
רות היא התקווה הגדולה ליהודי בימים הכי קשים שעבר. ויהודי עבר הרבה. היא שבאה אל חמותה בימיה הקשים ביותר, הולכת עימה ומצטרפת לחייה ולעמה ודואגת לה כבת. היא התקווה, היא ההבטחה, היא המלכות ואמה של מלכות שמחזקת יהודים בימיהם הקשים ביותר. היא התגשמות הטוב שמקבל שכר גדול.
היא צנועה ונאמנה וכשצריך היא עושה פעולות גדולות. זוהי האישה היהודייה עליה אנו לומדים לאורך סיפורי התנ"ך. הן חיות את חייהן בעשייה שמאחורי המסך אך כשמגיע הרגע, הן יוצאות מתוך האוהל ועושות מעשה, הן פועלות ובכך גואלות את עם ישראל.
בלכתה אחרי נעמי היא יודעת שלא תזכה בכסף ובזהב, שלא מעמד גדול יהיה בחלקה. היא הלכה על-פי צו הרוח בלבד. והותירה לנו מורשת מופלאה של אהבה ונאמנות, של גדולה ומעשי חסד. של אור גדול בין השבילים. אורו של משיח.
