רציונל הספר מוסבר בפתח הדבר כבדיקת מערכות המשפט להלכה ולמעשה לצמצום הטיות שיפוט במערכת המשפט ובהתמקדות בשופטי הצד כנציגי הציבור בערכאות הפליליות באשר הם אמורים לתת משמעות תרבותית בהבנת תודעת הציבור.
זה מתקשר לעובדה, שמאחר שהמשפט מנסה לקבוע הסדרים קבועים וכללים נגרמת בעיית לגיטימציה חריפה, משום שבסופו של דבר הפסיקה הינה פרטיקולרית משתי סיבות: א. אישיות השופט היושב בדין. ב. ההשתייכות הקבוצתית של השופטים ומעמדם החברתי. "כהונה של שופטי הצד בערכאות הפליליות תתרום לצמצום השימוש בשפה משפטית שמנתקת את המתרחש בביהמ"ש מהנעשה בחוץ, וכך תצמצם את "הדילוג" על העולם הממשי הנמצא מחוץ לשדה המשפטי. השופטים אמורים לייצר אמות מידה עקרוניות וקבועות, ללא משא פנים וללא קשר לאישיות השופט הספציפי" (עמ' 9).
לצורך זה נעזר המחבר במחקרים שבוצעו בישראל כמדינה "מפותחת" וברפובליקה של מולדובה כמדינה "מתפתחת" (עמ' 6). לא ברור מדוע מתבצעת השוואה בין מדינה המוגדרת "מתפתחת" למדינה המוגדרת "מפותחת", מה גם, שביחס למולדובה נמצא ש-20,228 אזרחי מולדובה טוענים שהתבקשו או שהוצע להם לתת שוחד לשופטים (עמ' 143)!
חידוש הספר הוא בגרסו שיש לממש מודל שופטי הצד במשפט הפלילי ולא רק בדיני עבודה, וזאת תוך הסתמכות על מחקר איכותי וגם כמותי (עמ' 32-36), תוך ביקורת, במיוחד כשמדובר בשופט כדן יחידי.
בכתיבה המשלבת סיכומי מחקר עם כתיבה עיונית מציין רוב ש"הנתון הבולט והדומיננטי ביותר בסקר הוא שיש לערוך מבחני התאמה בקבלה לתפקיד של כלל נציגי הציבור, כאשר 73% מהמשיבים מסמנים הסכמה מוחלטת..." (עמ' 26). ממצא זה מעיד שכל אדם, בין שהוא שופט (שבהכרח עובר תהליך עד הגיעו להיות שופט, בדרך כלל בשמשו קודם לכן כתובע), ובין אם אדם מהשורה, עלול לטעות, מה שדורש צורך להכשירו, אבל גם הפנמה לעובדה, שאין בני אדם שופטים כרובוטים אוביקטיבים, אך ורק לפי הממצאים.
לזכות המחבר יאמר שהוא ער לבעייתיות טענותיו, כך למשל בציינו ש"שופטים כבני אדם, ובכללם שופטי צד שהינם נציגי ציבור אינם חסינים מפני טעויות. עדות אמפירית ממחקרים פסיכולוגיים מצביעה על כך שלא ניתן בדרך כלל לחשוף רמייה או שקר מצד עדים תוך שימוש ברמזים שעורכי הדין ושופטים מנסים לעתים להיעזר בהם, כגון הססנות מצד עד או גוון קולו"(עמ' 63).
אך אם למרות המקצוענות, שופטי צד או חבר מושבעים עלולים לטעות (עמ' 93), נשאלת השאלה - מדוע עדיף בכל זאת פתרון שופטי צד לצד השופט המקצועי? לאורך מספר עמודים מתמודד המחבר בטיעון, שהמשפט הינו מערכת לוגית, כלומר של הסקת מסקנות ללא התערבות אישיות השופט, ומסביר, שאין כך הם פני הדברים. קיימת אפליה לרעה של מיעוטים, ולמשל בישראל הוחלט על הפניה לקצין מבחן של 44.8% מנבדקים היהודים אבל רק של 17.5% מהנבדקים הערבים. דוגמה אחרת "ההסתברות להטלת מאסר בפועל על יהודי בן 25 ללא עבר פלילי המורשע בעבירה אלימה היא 8% בלבד לעומת 19% במקרה של ערבי בעל אותם מאפיינים" (עמ'74).
לאור יסודות מטא-קוגניטיבים של הטיות אינהרנטיות במערכת המשפט, גורס בתחילה המחבר שמינוי שני שופטי צד עשוי למתן את התופעה, כי לא יכול להיות מצב יותר קיצוני מהמצב הקיים, אך בהתייחסו למספר מחקרים מתברר שמחקרים התנהגותיים מראים שחברי קבוצות המתדיינים יחד נכשלים באופן נחרץ אף יותר מיחידים. למרות זאת המחבר סבור ש"למרות כל הטיעונים... עדיין יש הרבה מקום לשופטי צד. כלומר, יש מקום להתדיינות - תהליך חיוני לדמוקרטיה, למרות הסיכון לחשיבה אימפולסיבית לקיצורי דרך מנטליים, לאפקט דומים ולקונפורמיזם" (עמ' 78).
התמיכה בקיום מוסד שופטי הצד אינה נטולת בעיות אך מוצדקת אידיאולוגית ופסיכולוגית, כמו למשל בטענה ש"שופטי הצד יתרמו בנושא של אמונות ותמיד עדיף צוות שיפוט גדול יותר שיצמצם טעויות שיפוט וענישה" (עמ' 85). במקום אחר הוא גורס ש"הגישה צריכה להיות ששופטי הצד כנציגי הציבור, מייצגים את המציאות בצורה הטובה ביותר, ויש להם הזיקה החזקה ביותר למציאות, כי הם המציאות(!)" (עמ' 86).
לזכות המחבר יש לומר, שהוא ער לבעייתיות בטיעוניו ומציע הצעות להתמודדות עם הכשלים. כך כבר בתחילת הספר הוא מסביר ש"יש לשדרג את תפקוד ומעמד נציגי הציבור כדי שיהיו מסוגלים לקבוע אשמתו או חפותו של הנתבע, בטרם שיתופם בדיונים כערכאה פלילית בבתי הדין לעבודה. הממצאים מצביעים (ש)קיימת תמימות דעים לגבי הצורך לערוך מבחני התאמה לתפקיד, עיבוי בהכשרה והגדלת כמות הדיונים בבתי המשפט של נציגי הציבור"(עמ' 30-31).
גם אם לעיתים הספר הינו משפטני במובהק, נקרא כמקרה בוחן תוך הצגת מחקר כמותי סטטיסטי, זהו בכל זאת ספר מעורר מחשבה, במיוחד אצל מי שאינו שבע רצון מהמצב הקיים של מערכת השפיטה בארץ.
