לעת הזאת, כבכל שנה, לקראת תשעה באב, מתחדש הוויכוח הציבורי אודות החוק המסמיך את הרשויות המקומיות לאסור קיום עינוגים ציבוריים או פתיחת בתי אוכל. התומכים בקיום האיסור רואים בו ביטוי לאופיה היהודי של מדינת ישראל. שכן - כלשון החוק המסמיך - "תשעה באב הוא יום אבל לעם היהודי על חורבן בית המקדש". המתנגדים לאיסור רואים בו ביטוי של "הדתה" ופגיעה באופי הדמוקרטי של מדינת ישראל. שכן הגבלת עינוגים ופתיחת מסעדות המושתתת על מסורת דתית היא פגיעה בחופש הבחירה האזרחי לקיים או להימנע מקיום מסורות דתיות.
מנקודת השקפתי הגיונו של החוק המסמיך אינו נעוץ בטעמי דת ומסורת ואין לו כל השלכה האוטונומיה של הרצון החופשי של הפרט.
תשעה באב הוא יום אבל לציון החורבן (הכפול) של בית המקדש ועמו, הלכה למעשה, אבדן הריבונות של עם ישראל בארצו. הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל היא החזרת העטרה הריבונית וכינונה מחדש. הדברים הברורים הללו כלולים במגילת העצמאות: "בְּאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל קָם הָעָם הַיְּהוּדִי...בָּהּ חַי חַיֵּי קוֹמְמִיּוּת מַמְלַכְתִּית...לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ...ַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית".
התובנה הזאת, נתונה היום בסיכון מסוים מבית ומחוץ. מתרבים מטילי הספק בזכות הקיום של המדינה כמדינת היהודים. מתרבות הקריאות לשינוי מהות המדינה והפיכתה ל"מדינת כל אזרחיה". הקריאה הזאת מתבססת, בין היתר על הנחת מוצא של העדר זיקה מיוחדת בין היהדות לארץ ישראל. היהדות היא דת ככל הדתות ולא זו בלבד שאין עמה הצדקה למדינה יהודית אלא אף גם זו שאין ביטחון שהקהילה היהודית בארץ וברחבי תבל היא חוליה בשלשלת הדורות המוליכה מן הריבונות של בית ראשון ושני ועד ימינו. ממילא אין הצדקה למדינה שתיוחד ליהודים.
ציון מסוים של ימי החורבן אינו ראיה לקיום הזיקה בין העם לארצו. אולם ציון זה מסמל את הזיקה האמורה ומקיים אותה בתודעה הציבורית. זה ציון חשוב מאין כמותו שכן הוא מציב קבל עם ועולם את החוט המקשר שמגשר על שנות אלפיים של אובדן ריבונות יהודית עם חידושה לעת הזאת.
