מאז 1973 ערב יום הכיפורים עבור מאות אלפי משפחות בישראל, אינו יום כיפור רגיל, שמאפיין אותו השקט המוחלט, התכנסות בבתי הכנסת או במקומות אחרים, כל אחד לפי אמונתו. אותם משפחות חוזרות בימים האלו 45 שנה אחורה אל הרגע שבו חייהם נעצרו. אל הרגע שבו הדפיקה בדלת של מבשרי בשורת האיוב.
למעלה מאלפיים חיילים בסדיר ומילואים, שמצאו את מותם במלחמה ארורה זו, שילמו באוקטובר 73 את מחיר העיוורון, האדישות וחוסר היכולת להתמודד עם מציאות שסתרה את הקונספציה. 45 שנה אחרי, וזרם הסיפורים, העדויות והגילויים לא נפסק, כאילו זה היה אתמול. מוספי העיתונים וערוצי הטלוויזיה מלאים בסיפורי גבורה, פרטים חדשים על השעות הקריטיות שלפני ותוך כדי, שבהם קבוצה של מנהיגים בחאקי ואזרחים ספונה בבור בקריה ולא יודעת מה לעשות. הדיווחים זרמו, הם היו ברורים יותר ממה ששמש בהירה בצהרי היום, זה היה כתוב שחור על גבי לבן, אבל מחברי הקונספציה, בעלי זכויות היוצרים למושג "סבירות נמוכה", סירבו לתת לעובדות לבלבל אותם.
היום ברור יותר מכל, שב-1973 מדינת ישראל בשנתה ה-25 להיווסדה עמדה לסיים את תפקידה מעל במת ההיסטוריה. חד וחלק. מה שקרה אח"כ היה בזכות תמיכה מארה"ב, ונחישות ללא סייג של החיילים בשטח והרבה מאוד בגדר נס ומקריות. החיילים לא ידעו יותר מדי מה קורה אבל הבינו שהם צריכים להילחם על הבית, תרתי משמע.
העיסוק במלחמה הוא תהליך חשוב מאוד שקורה בחברה הישראלית וצריך לעשות הכל כדי שיימשך. באנלוגיה מאוד זהירה ממרחק של 100 אלף רגל, העיסוק בהיסטוריה ובאירועי המלחמה לא פחות חשוב מחשיבות המורשת של ההיסטוריה של השואה. כן, צריך להגיד לעצמנו, לילדים שלנו שלא היו אז ולדור הבא שבאוקטובר 73 המדינה היהודית עמדה בפני שואה שניה, וזאת למרות שהיה לה את הצבא החזק במזרח התיכון, והאנשים הכי טובים שרק אפשר לחשוב עליהם. החשיבות אינה רק בפרטים ההיסטורים אלא בלקחים שצריך לקחת מאותה תקופה אלא בלקחים שצריך להסיק.
הלקח הראשון הוא לקח היוהרה והביטחון העצמי המופרז של אנשים שיושבים בצמתים של מקבלח החלטות ולא מוכנים לשמוע שום דעה אחרת. זה לקח שהוא אינו רק ברמה הפרסונלית, שכבר לובנה ובאה חשבון עם מי שצריך. היא הייתה חלק מאווירה, מתפיסת עולם שהשתרשה בכל הציבור הישראלי אחרי מלחמת ששת הימים. אותה מלחמה קצרה שהביאה את מה שהביאה,ויצרה את המחלוקות המהותיות בין ימין ושמאל, סינוורה גם את אלו שלא היו אמורים להיות נגועים בפוליטיקה. ההתנחלויות נולדו במפלגה ששייכת לתנועה שהקימה את המדינה. אלו שהמשיכו את דרכה עדיין נגועים בסימפטומים של שבי אחר קונספציה, תפיסת עולם אידיאלוגית, שאינה מסוגלת להכיל פרגמטיות ונסיון לדחוק כל אפשרות של "סבירות נמוכה" לאופציה שאינה מלחמה.
והלקח שצריך לקחת כל אחד הוא שמצד אחד צריך להיות מוכן לכל הפתעה, האם הפקנו את הלקחים באמת? לגבי הערכות צבאית, צריך להאמין לראשי הצבא ומערכת הביטחון. שהם ערוכים. אסור לשכוח שמלחמת יום כיפור הייתה המלחמה המלאה האמיתית שצהל התנסה בה. אבל קצת לפני יום הכיפורים שמענו את הדוח המטריד של נציב קבילות החיילים על חוסר המוכנות. אין לנו את הכלים לבדוק מי צודק, רק יש לקוות שבמערכת הביטחון למדו לשמוע ביקורת ולבדוק ולא להיות שבויים בקונספציה.
כל מה שהיה אח"כ זה טרור, מבצעים שהם מילה מכובסת למלחמות קצרות, ופעולות שונות. צה"ל לא נאלץ להוכיח, למרבה השמחה, שהוא מסוגל לנהל מלחמה מהסוג של יום כיפור טוב יותר ומהר יותר, וגם העובדה ששדה הקרב השתנה והוא הרבה יותר מבוסס על דיגיטל ומידע, מסייעת לחשוב שאכן אנו מוכנים. המידע היום זורם בערוצים רבים, גלויים יותר, בעצם ספק אם מדינה כלשהי שכנה יכולה להפתיע אותנו, אבל היא יכולה בהחלט להתיש אותנו ולהפוך את חיינו לגהינום.
מה נשאיר לדור הבא?
הלקח השני שצריך ללמד את הדור הצעיר הוא ששום דבר לא מובן מאליו. המדינה שהם חיים בה, משדרת יציבות מבחינה כלכלית, חברתית וסביבתית. אבל אסור להיות שאננים. אסור לצאת מתך הנחה שמה שיש היום יהיה גם מחר. ותפקידו של הדור הצעיר הוא ללמוד היטב את מה שקרה פה לפני 25 שנה, חלקם חוו את זה על בשרם, לאחר שאיבדו אבא או סבא, אבל הם צריכים לדעת שעליהם להלחם בכל זירה אפשרית, ולא רק צבאית כדי למנוע את המלחמה הבאה, בהפתעה או לא.
זוהי המורשת החשובה ביותר שמאפיינת את העם היהודי 70 שנה לאחר הקמת המדינה 75 שנה לאחר השואה העולמית: לא להירתע, לחלום, ולהלחם על כל פיסת אפשרות שיכולה לחסוך חיים אפילו של ילד אחד. כל סיכון שלוקחים שווה את זה.
שנה טובה וגמר חתימה טובה.
