הבימאי אילן רונן בחר להציג את המחזה באולם ברטונוב (הבימרתף) כשהקהל יושב כמו בזירת איגרוף, מכל ארבעת צידיה. בכך הופך הקהל לצופה אינטראקטיבי, וחש כל זיע, ניע וג׳סטות הזעירות ביותר, בפרט המיניות, והגבול בין הבמה לקהל גז ונעלם. תוך התמזגות ביניהם. כך גם הגבול בין "הדמות" של השחקנית והשחקן נמס, כך שהקהל רואה ובמיוחד חש את הדמויות בשר ודם. ויתרה מכך - העירטול הנפשי של כולם, המגיע במנות שכל אחת מסעירה יותר מקודמתה, יוצר מחזה כה שונה מכל מה שמוכר. אם בכל דרמה, העוצמה נבנית לאט-לאט עד לשיאה לקראת הסוף, הרי בהפקת הבימה של 2018 כל סצינה תופסת את הקהל בגרונו ומטלטלת אותו בעוצמתה. הגבול בין הריאלי להתפרצות התהום הנפשית נעלם, והביטויים החופשיים המתפרצים, חורגים מכל מה שמקובל כנימוס המינימלי. בני הזוג מרתה וג׳ורג׳, שחזרו ממסיבה בבית אביה, נשיא המיכללה, זוכים (להפתעת הבעל) לביקורם של הני וניק - מרצה צעיר, חטוב ומצודד ורעיתו העדינה והיפה, שמרתה הזמינה מהיכרות עמם במסיבה אותו ערב. הזמנה זו, למורת רוחו של ג׳ורג׳ (גיל פרנק בפן נוסף המגוון את הרזומה שלו הרווי מלכים ושליטים) פותחת את תיבת פנדורה של יחסי הזוג שכה לוקים בכאב, אכזבה, יאוש וסדיזם. המסע הארוך של כל הלילה הופך לדרור בהתפרצויות שמפתיעות גם את כל מי שזכה לצפות במרים זוהר בהפקה קודמת של הבימה, או באליזבת טיילור וריצ׳רד ברטון בסרט בזמנו. ליבת המחזה היא הופעת מאיה מעוז כמרתה. היא אינה משחקת את הדמות האגרסיבית, הרותחת לעיתים, אך גם סקסית והפתיינית ברצונה - היא חיה אותה, עם כל הכאב עד לדמעות אמיתיות. למאיה, שמתחילת דרכה כל תפקיד שביצעה היה מושלם, מדהים ומופלא, בין אם קלאסי, קומי או דרמטי, הודות לכשרונה המתעלה מעל כל הידוע - לה זוהי פיסגה נוספת בקריירה שחותמת את מעמדה כשחקנית הדגולה במעלה שהתיאטרון הישראלי יכול להתברך בה. כאב חוסר האפשרות לילד מייצר בלב מרתה אובססיה, שהופכת לדיבוק: עד כי היא וג׳ורג׳ מאמצים לעצמם מעין בן דמיוני שיש להם. הסיפורים עליו לאורחים הצעירים יוצרים מהפך נפשי בלב הני, שעד אז לא רצתה כלל בילדים. דניאל גד (מ"תאג"ד) שכל העת מהווה במתיקותה, בעדינותה ותום הלב שלה יחד עם הבעל (רוי מילר העצור והמסויג) כעין משקל נגד לסערות המתפרצות של הזג המבוגר, מגיעה בסופו של דבר אף היא לקתרזיס, שחרור כל המעצורים ושינוי טוטאלי, וכובשת כל לב, כשהיא מפתיעה בהכרזה על רצונה לילד. ביטויים חופשיים ומחוות פיסיות כמו אלו שלפני דור או שניים נחשבו לגסים ומעוררי תגובות-נגד - הפעם זורמים כאן בטבעיות ובחופשיות, ולא גורמים אי-נוחות, לעומת הביטויים הבאמת גסים ובוטים המצויים בשפע וחוזרים כמו מנטרה בכל משפט בסדרות פעולה טלוויזיוניות בימינו. רוי מילר, הפרופסור הצעיר שמרתה משתמשת בו כדי להרעים את בעלה, ומוכר לצופים מהופעתו בסידרה "מלכות" כרב-פושעים סדיסט, או כבימאי ב"וונוס בפרווה", מפליא כגבר צעיר ומנומס, שאשת המארח הבשלה והפתיינית גוררת אותו לחדר שינה, וחוזר משם ומופיע סתור שיער והפוך לחלוטין. לא רק הדמויות בהצגה עוברות בקיצוניות ממצב למצב, גם הקהל בהצגה מיטלטל מסערה אחת לרעותה, כשהוא חוזר הביתה נרעש ומרוגש. הצגת "מי מפחד מווירג׳יניה וולף" לא תישכח מלב הצופים, ותיחקק כאבן דרך בתולדות התיאטרון הלאומי לא פחות מ"הדיבוק" של חנה רובינא. לא לצופים רכים בגיל.