המשפחה הסודית

בריסקמן ייצגה את המדינה בעוד עתירות רבות של ארגוני 'משפחת הקרן'. כך למשל ב-2005 ייצגה את הממונה על ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון ואת ראש הממשלה בעתירה שהגישה האגודה לזכויות האזרח בדרישה לאפשר לגרשום גורנברג לגשת לחומר מסווג בארכיון צה"ל. נציגת הפרקליטות לא הגנה על עמדת צה"ל מול העתירה, אלא דרשה מצה"ל לאפשר את הגישה לחומרים, כבקשת העותרים. בעתירה משנת 2007 ייצגה בריסקמן את משרד הבריאות בעתירה שהגישו האגודה לזכויות האזרח, המועצה האזורית לכפרים הבדוויים הבלתי מוכרים וארגון רופאים לזכויות אדם - כולם שייכים למשפחת הקרן החדשה לישראל - בדרישה לחבר את שירותי הבריאות בכפרים הבדוויים הלא חוקיים לרשת החשמל הארצית. הפרקליטות דרשה מ'שירותי בריאות כללית' לדאוג לאספקת תרופות הזקוקות לקירור, והעתירה נמחקה. ב-2008, בשיאה של מתקפת הקסאמים, ייצגה בריסקמן את המדינה בעתירת משפחת הקרן נגד צמצום אספקת החשמל הישראלי לעזה. בריסקמן הייתה שותפה בגיבוש הקו של הפרקליטות, שהמדינה לא תתמודד עם העתירה אלא תקבל את התכתיב של העותרים ותצמצמם רק ב-5 אחוזים את אספקת החשמל לחמאסטן. לכאורה עברה תקופת הצינון של עו"ד בריסקמן, ואין מניעה כי תייצג את המדינה בעתירות שמגישים ארגוני הקרן החדשה לישראל, ובייחוד האגודה לזכויות האזרח, מקום עבודתה הקודם. אלא שזיקתה של בריסקמן לקרן החדשה לישראל נמשכת עד היום. כך מעידה בריסקמן עצמה. בספר הבוגרים של תוכנית המשפטנים של הקרן החדשה, שהופיע בשנה שעברה בלשון האנגלית לרגל מלאת 25 שנה לתוכנית, כותבת בריסקמן שהניסיון שרכשה במהלך השתתפותה בתוכנית המשפטנים ובעבודתה באגודה לזכויות האזרח משפיעים על חייה עד היום כאדם פרטי וכעובדת מדינה: "התוכנית הרחיבה והעמיקה את הידע והמודעות שלי לסוגיות של זכויות אדם, והשפיעה באופן מובהק על חיי המקצועיים לאחר מכן". ואף זאת: "החוויות שצברתי במהלך התוכנית משפיעות על חיי עד היום. כעובדת מדינה אני רגישה מאוד לענייני זכויות אדם, ועושה את המיטב כדי לקדם אותם בתחומי אחריותי". מקור ראשון פנה אל משרד המשפטים בשאלה אם אין ניגוד עניינים או מחויבות כפולה, ולו למראית עין, בכך שעו"ד בריסקמן, שעבדה באגודה לזכויות האזרח ושמצהירה על מחויבותה לאג'נדה שלה, ולכאורה גם לאג'נדה של ארגוני-בת של הקרן החדשה לישראל, אמורה לייצג את המדינה בעתירות שמגישים הארגונים הללו, ואף לקבוע את מדיניות התגובה של המדינה ביחס אליהן. בתגובה מסר משרד המשפטים כי "עו"ד דנה בריסקמן עובדת במחלקת הבג"צים קרוב ל-15 שנה, והיא אחת הפרקליטות המעולות בה. אין בעובדה שגב' בריסקמן קיבלה לפני למעלה מעשרים שנה מלגת לימודים מהקרן החדשה לישראל ועבדה לאחר מכן מספר שנים באגודה לזכויות האזרח בישראל כדי לגרום לניגוד עניינים בפעולתה כפרקליטה מול האגודה לזכויות האזרח וארגוני זכויות אדם אחרים. בעבודתה היא פועלת ליישום הדין ופסיקת בית המשפט העליון, וברור כי אין היא מחויבת לאג'נדה של ארגון כזה או אחר. ככל עובד מדינה ועובד משרד המשפטים מחויבת גב' בריסקמן לפעול לשם הגנה על זכויות אדם ולקדמן במסגרת תפקידה. "הדברים המיוחסים לה בפנייתכם עולים בקנה אחד עם פעילותו של משרד המשפטים בכלל, ושל מחלקת הבג"צים בפרט כמי שייעודה 'לפעול בשירות הציבור למען שלטון החוק... תוך שמירה על כבוד האדם, על חירות הפרט, על השוויון בפני החוק, על הגינות המנהל ותקינות פעילותו'". האם הדברים עולים בקנה אחד גם עם השתתפותה של בריסקמן בכנס החגיגי של תוכנית המשפטנים ביוני האחרון, עם התמונה המשותפת שלה עם ג'בארין ועם דבריה בספר הבוגרים? למשרד המשפטים פתרונים.

המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד יהושע שופמן, שתמונתו מתנוססת בדף הבית של תוכנית המשפטנים באתר האינטרנט של הקרן החדשה לישראל, הוא החלוץ של תוכנית המשפטנים. לוושינגטון נשלח ב-1984. לאחר שסיים את לימודיו עבד באגודה לזכויות האזרח במשך כעשר שנים, ולאחר מכן פנה אל השירות הציבורי והיה ממייסדי הסנגוריה הציבורית. משם טיפס והגיע כמעט לראש הפירמידה. "למיטב ידיעתי", אומר עו"ד שופמן למקור ראשון, "התוכנית לא פונה לעובדי מדינה ואיננה קשורה לשירות הציבורי. ייתכן שחלק מהמלגאים היו תחילה סטאז'רים בשירות המדינה אבל לא היו עובדי מדינה". עיון בקורות החיים של שלושת השופטים בוגרי הקרן מציג תמונה אחרת. שופט בית המשפט המחוזי בירושלים משה הכהן עבד במהלך השנים 1984-1987 בפרקליטות מחוז ירושלים, ומשם נשלף אל תוכנית המשפטים של הקרן החדשה לישראל. הוא סיים את התוכנית בשנת 1989, עבד כמה שנים כעורך דין פרטי, ואז התברג מחדש בשירות הציבורי: ב-1997 הצטרף לסנגוריה הציבורית, ובאוקטובר האחרון מונה לשופט מחוזי. על ההשפעה של התוכנית ועל הרגשת המחויבות של בוגרי תוכנית המשפטנים אל הקרן החדשה לישראל מעיד השופט הכהן עצמו בספר הבוגרים של התוכנית: "בלי התוכנית הזאת לא הייתי היכן שאני נמצא היום מבחינה מקצועית". השופטת לענייני משפחה מרינה לוי סיימה את שירותה בפרקליטות הצבאית ב-1987, ונשלחה מיד בידי הקרן החדשה לתוכנית הלימודים בארצות הברית. בסיום לימודיה עבדה כמגשרת ויועצת משפטית במקלט לנשים מוכות בחיפה, וב-2002 מונתה לשופטת בחיפה. גם היא מעידה בספר הבוגרים על ההשפעה העצומה של התוכנית עליה ועל עבודתה כשופטת: "הניסיון שהעניקה לי התוכנית בתחום זכויות האזרח מלווה אותי, בלי ספק, בעבודתי כשופטת. עשרים שנה חלפו מאז, ועדיין אני זוכרת את התקופה ההיא כתקופה יוצאת דופן". גם השופטת דנה מרשק-מרום עברה מסלול דומה. ב-1991-1992 עבדה בסנגוריה הציבורית, ומשם נשלפה ישירות אל תוכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל. עם שובה ארצה עבדה במרכז הסיוע המשפטי של אוניברסיטת תל אביב, אך מהר מאוד שבה אל השירות הציבורי וב-1996 כבר שימשה סגנית הסנגורית המחוזית במחוז תל אביב והמרכז. באוגוסט 2000 מונתה לשופטת בבית משפט השלום לנוער במחוז הצפון. "התוכנית מעניקה רקע אקדמי בעריכת דין חברתית", מסביר שופמן. "מגיעים אליה עורכי דין מכל הגוונים: דתיים, חילונים וערבים. במהלך השנים כל אחד מבוגרי התוכנית פנה לדרכו, לעיסוקים מגוונים כמו זכויות אנשים עם מוגבלויות, זכויות הילד, זכויות נשים וזכויות מיעוטים". אלא ששופמן עצמו לא עסק רק בזכויות האזרח של אנשים עם מוגבלויות, ילדים, נשים או ערבים תמימים. הוא, לצד בוגרת התוכנית עו"ד דנה בריסקמן שקורותיה פורטו לעיל, גם יצאו מגדרם כדי להגן על מחבלי חמאס. בדצמבר 1992, בעת שעבדו באגודה לזכויות האזרח, נשלחו שניהם באישון לילה גשום אל ביתו של השופט אהרן ברק, שהיה אותו לילה שופט תורן בבג"צ, כדי להגיש בקשה לצו ביניים נגד החלטתו של ראש הממשלה יצחק רבין לגרש ללבנון 415 מחבלי חמאס. בעקבות המאבק המשפטי הקשה שניהלה האגודה בגירוש מחבלי חמאס הדביק לה רבין את הכינוי "האגודה למען החמאס". כל זאת לא מנע משופמן ומבריסקמן לנהל לאחר מכן קריירה מזהירה בשירות המדינה. במכתב ליועץ המשפטי לממשלה ביקש 'הפורום המשפטי למען ארץ ישראל' בראשות נחי אייל להורות על הפסקת השתתפותם של משפטנים משירות המדינה בתוכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל. "לקרן החדשה מניעים פוליטיים החותרים תחת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית", נכתב בפנייה. "זאת, כפי שפורסם בדוח של תנועת 'אם תרצו'. דברים אלו, לצד העובדה כי 'הקרן החדשה' משתפת משפטנים משירות המדינה בתוכנית, נראים לנו מצב בלתי ראוי ובלתי מתקבל על הדעת כשהוא נבחן על-פי כללי תקינות המנהל הציבורי. זאת, מאחר שבאמצעות מימון הלימודים בכסות של הכשרה בעניין זכויות אדם, מצליחה 'הקרן החדשה' להשפיע השפעה פוליטית זרה על המערכת המשפטית הציבורית. באופן אומנם עקיף, אך משמעותי ובעל היקף נרחב". היועץ המשפטי לממשלה הגיב בצעד ביורוקטי שפירושו קבורת הקובלנה. הוא העביר את הדרישה לטיפול היועץ המשפטי של נציבות שירות המדינה. השתלבותם של בוגרי תוכנית המשפטנים בממסד המשפטי אכן מדאיגה מאוד מזווית ראייה ציונית, אך מפעיליה יכולים לטעון שפורמלית היא לגיטימית. לעומת זאת, פעילותה של עו"ד בריסקמן במחלקת הבג"צים בפרקליטות בעייתית בכל קנה מידה, וזאת בלשון המעטה. בריסקמן, כאמור, עבדה שנים רבות באגודה לזכויות האזרח והגישה בשמה בג"צים נגד המדינה, ועתה היא מייצגת את מדינת ישראל מול עתירות שמגישה נגדה אותה אגודה, וגם מול ארגוני בת אחרים של הקרן החדשה לישראל, מממנת המלגה הנדיבה שלה - ארגונים כגון עדאלה ו'רופאים לזכויות אדם'. ואכן, כמפורט בתחילת הכתבה, בריסקמן נוטה במקרים רבים שלא להתמודד עם העותרים אלא לקדם דווקא את עמדתם. זה לב לבה של השיטה. מצד אחד מקימה ומממנת הקרן החדשה לישראל ארגונים שמפציצים את בתי המשפט בישראל באין ספור עתירות, ומנגד היא דואגת לשתול את אנשיה בתוך הפרקליטות. וכך, גם זה שתוקף את מדיניות הממשלה וגם זה שאמור להגן עליה, שניהם היו בניה של הקרן החדשה, ושניהם חשים מחויבות אישית וערכית לאג'נדה שלה.

המטרה הרשמית של תוכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל היא להכשיר מנהיגות משפטית לקידום זכויות האדם והאזרח והצדק החברתי בישראל. המטרות הפחות רשמיות או הנלוות הן מטרותיה הידועות של הקרן: הכרזת מלחמה על "הכיבוש", קידום החזון של מדינת כל אזרחיה, ולאחרונה, כפי שחשף הדוח המדובר של 'אם תרצו' על מערבותה של הקרן בדוח גולדסטון, גם הכפשת ישראל בעולם. את המטרה משיגה הקרן באמצעות 55 עורכי דין בוגרי התוכנית שהפכו לשגרירי הקרן החדשה לישראל ומפיצים את האג'נדה של הקרן בארגוני זכויות אדם, בפקולטות למשפטים ובשירות הציבורי. איך התחילה המהפכה החוקתית של הקרן החדשה לישראל? בשנת 1983 הגיע פרופ' הרמן שוורץ מ'אמריקן יוניברסיטי' בוושינגטון לסיור בארץ. שוורץ, משפטן פעיל זכויות אדם בארצות הברית, חיפש את מקביליו הישראלים - והתאכזב. "לתדהמתי", סיפר בראיון לכתב העת 'משפט ותיקון חברתי' של אוניברסיטת תל אביב, "גיליתי שרק אחדים עסקו בכך: רות גביזון וקנת מן, וגם האגודה לזכויות האזרח שעורך הדין שלה עבד במשרה חלקית בלבד - וזה הכול, פחות או יותר. כך עלה בדעתי ליזום פרויקט שייצור תשתית לעריכת דין לקידום מטרות ציבוריות בנושא חירויות האזרח בישראל". לאחר שקיבל את תמיכתם של שופטים ועורכי דין ישראלים כגון חיים כהן, יצחק זמיר וגדעון האוזנר, ולאחר שגם בית הספר למשפטים של ה'אמריקן יוניברסיטי' הביע את תמיכתו, פנה הרמן שוורץ אל הקרן החדשה לישראל כדי שזו תממן את תוכניתו, ונענה בחיוב. וכך, מזה 26 שנים הקרן שולחת מדי שנה שני עורכי דין צעירים, יהודי וערבי בדרך כלל, ללימודי תואר שני במשפטים באמריקן יוניברסיטי בוושינגטון. את שכר הלימוד, בשווי 25 אלף דולר בשנה לכל סטודנט, מממנת האוניברסיטה האמריקנית עצמה. את מלגת הקיום החודשית הנדיבה, 2,200 דולר בחודש, ואת כרטיס הטיסה הדו כיווני מממנת הקרן החדשה לישראל. בשובם ארצה, אחרי שכל אחד מהם קיבל מהקרן החדשה מתנה בשווי מאות אלפי שקלים, וכשהתואר מוסמך במשפטים כבר מקשט את קורות החיים שלו, מחויבים המלגאים לעבוד לפחות במשך שנה בארגונים של הקרן החדשה לישראל. השממה שפגש פרופ' שוורץ הפכה מזמן ליער עבות של ארגוני זכויות אדם שהקימו 'בני המשפחה', בוגרי תוכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל. "יש כמה ארגונים שאני גאה בהם במיוחד", אמר שוורץ בראיון הנזכר. "בראש ובראשונה 'עדאלה', הארגון המשפטי הראשון בישראל לזכויות המיעוט הערבי. רבים מהבוגרים הערביים שלנו עשו את שנתם השנייה בעדאלה, ולא מעט מהם נשארו בארגון במשך שנים אחדות ואף יותר. בין אלה ניתן למנות לא רק את חסן ג'בארין, מייסד הארגון, אלא גם את יוסף ג'בארין, מוראד א-סאנע, סאוסן זהר, ג'מיל דקואר, גדיר ניקולא ואחרים. השופט העליון אהרן ברק אמר לי בזמנו כי לדעתו עדאלה שיפר באופן משמעותי את איכות הייצוג המשפטי של המיעוט הערבי בישראל. אני חושב שלא יהיה מוגזם לומר שהתוכנית יצרה קבוצה משמעותית ומיומנת של עורכי דין ישראלים-פלשתינים לזכויות אדם. עורכי הדין של עדאלה עושים עבודה יוצאת-דופן באיכותה, ולדעתי ארגון זה הוא אחד מהישגיה הבולטים ביותר של התוכנית".

רבים מהבוגרים ממשיכים לעבוד בארגוני הקרן הרבה מעבר לשנה אחת, ומשם מזנקים לעמדות השפעה במערכת המשפט או באקדמיה. אחד הבוגרים, ד"ר אילן סבן מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה, פרסם מאמר על הצורך לשנות את המנון המדינה. "המילים הללו פורטות על נימי הנפש של יהודים, אך נפקדים מהן נוכחים רבים; מיליון נוכחים, שהם אזרחי המדינה הזו. המעט שניתן לבקש הוא לא לחייב לעמוד בהמנון את מי שלא רוצה לעמוד בהישמע ההמנון. מי שרוצה לעמוד שיעמוד, אך מי שלא מוכן למחול על כבודו העצמי, למחול על הַדָּרתו, יוכל לשבת. אף אחד לא יפריע להשמעת ההמנון, אך גם אף אחד לא יכפה את העמידה לכבוד ההמנון, כל עוד סמל מרכזי זה לא עובר שינוי", כותב סבן, אחד משגרירי הקרן החדשה לישראל בפקולטות למשפטים. באילו עוד הישגים של התוכנית מתגאה הקרן החדשה לישראל? "במהלך 25 שנותיה, הצליחה תוכנית המשפטנים ליצור אפקט מצטבר", נכתב באתר האינטרנט של הקרן החדשה לישראל. "בוגרי התוכנית ממלאים כיום תפקידי מפתח כמעט בכל ארגוני זכויות האדם בישראל. באמצעות יישום של תיאוריות ופרקטיקות שרכשו במהלך התוכנית, בוגרי התוכנית השפיעו על גיבוש חקיקה ומדיניות והיו מעורבים בהליכים משפטיים במגוון תחומי החיים בישראל. הם השפיעו גם על לימודי המשפטים בישראל, במיוחד באמצעות ייסודן ותפעולן של הקליניקות המשפטיות בחמש הפקולטות למשפטים המובילות בישראל. לבסוף, רבים מהבוגרים השפיעו על מקצוע עריכת הדין באמצעות מעורבותם בשילוב עוד עמיתים מהמקצוע בפעילות למען האינטרס הציבורי". אכן, אינטרס ציבורי; השאלה היא איזה ציבור. רשימת התקדימים המשפטיים שהשיגו בוגרי התוכנית ארוכה. חלקם בנושאים כמו זכויות נשים, זכויות עולים וחופש דת, ואחרים הם תקדימים משפטים שנויים במחלוקת המקעקעים את מעמדה של מדינת ישראל כבית הלאומי לעם היהודי. המפורסם שבהם הוא פסק דין קעדאן. ב-2005 עתרו ד"ר נטע זיו ועו"ד דן יקיר, שניהם בוגרי מחזור 1988 של התוכנית, בדרישה לאפשר לעאדל קעדאן, ערבי אזרח ישראל, לבנות את ביתו ביישוב קציר. בעקבות העתירה הורה בג"צ למינהל מקרקעי ישראל לא להקצות קרקע לגופים כמו הסוכנות היהודית המחכירים קרקע ליהודים בלבד. הנה עוד כמה תקדימים והישגים. באנה שגרי-בדארנה, בוגרת מחזור 2000, עומדת בחזית המאבק למען הכרה ממשלתית בכפרים הבדוויים הבלתי חוקיים בנגב. היא ייצגה את הכפר הבלתי חוקי דרג'את, שקיבל הכרה ממשלתית ב-2004, ומנעה את הריסתם של עשרות בתים של בדווים כשייצגה בעלי בתים אינדיווידואליים. הדס תגרי, בוגרת מחזור 1994, הצליחה להשיג אזרחות לעולים לא יהודים דוברי רוסית שילדיהם גרים בישראל. סאווסן זאהר, בוגרת 2004 השיגה, במסגרת עדאלה, פסיקה תקדימית של בית המשפט המחוזי בחיפה בשם שלוש נשים ערביות שנדחו מקבלה למעונות הסטודנטים באוניברסיטת חיפה. בית המשפט קיבל את טענת עדאלה כי העדפת מי ששירת בצה"ל היא אפליה נגד המיעוט הערבי. הפסיקה היוותה תקדים למקרים נוספים של פסילת העדפת יוצאי צבא. מוחמד דחלה, בוגר מחזור 1991, היה מעורב בעתירה לבג"צ שהובילה לפסיקה תקדימית, והורתה לצה"ל לשנות את תוואי גדר ההפרדה. והרשימה עוד ארוכה. לצד פעילי שמאל רדיקלי, אפשר למצוא בין 55 בוגרי התוכנית גם שלושה שופטים, בכירים בפרקליטות ובסנגוריה הציבורית ומרצים בכירים באוניברסיטאות. מדיניות הקרן, בבחינת שלח לחמך על פני המים, התגלתה כהצלחה מסחררת. לתוכנית יש גם אוהד חשוב, מבוגר מכדי להיות בוגר שלה: נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אהרן ברק. הוא כיבד בנוכחותו את כינוס 25 השנים לתוכנית, שהתקיים במרכז רבין בתל אביב. שם, בחיקה החמים והנעים של הקרן החדשה לישראל, כשגם נשיאת הקרן נעמי חזן מכבדת את האורחים בנוכחותה, סיפר ברק על המהפך האישי שחל בו, הוא הוא המהפך שתוכנית המשפטנים שאפה אליו. "מוניתי לבית המשפט [העליון] ב-1978, כלומר אחרי מלחמת ששת הימים. כתבתי במשך 28 שנות שיפוט פסקי דין רבים בעניינים הנוגעים לשטחים התפוסים. אני זוכר כיצד ראיתי שאלות אלה. בשנים הראשונות, תפיסתי את הדין ואת זכויות האדם הייתה מנקודת המבט של המשפט המנהלי. השאלה הייתה מהו היקף הסמכות של המפקד הצבאי שנכנס לנעליו של הריבון. זה היה הנרטיב השולט אז. אט אט - ובמקרה שלי תוך לימוד חוזר של הסוגיות הללו, ומתוך הבנה טובה יותר של תפקיד המשפט הבינלאומי בדבר זכויות האדם והמשפט הבינלאומי ההומניטרי - חל שינוי בנקודת המבט: אם בתחילה התמקד הדיבור בסמכות המפקד הצבאי, יותר ויותר עבר מוקד השיחה לשאלות של זכויות האדם באזור. שינוי זה מקביל במידת מה לשינוי שחל בישראל - המעבר משאלות של סמכות לשאלות של זכויות". באותו נאום מעורר מחלוקת אמר ברק גם כי הוא סבור שהמדינה צריכה להיות בעלת ערכים יהודיים ודמוקרטית, אך במקביל גם מדינת כל אזרחיה, ושהוא אינו רואה סתירה בין הדברים.