שר החינוך עסוק עד מעל ראשו ברפורמות שהוא מבקש להנחיל למערכת החינוך בישראל. אין מניעה עקרונית לעשות זאת אלא שיש תניה אחת: הבסיס עליו בונים את המגדל יעמוד בעומס. מניה וביה ההפך הוא הנכון. למותר לציין שהתחלואה במערכת החינוך הגיעה לממדי מגפה וקורבנותיה מוטלים בפנינו, "בימים ההם אין מלך בישראל; איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). טלאי ועוד טלאי, פופוליזם והתמסרות לבינוניות ומטה, ריח ביבים הנודף ממדיניותם של אינטרסנטים חסרי כל מעוף חינוכי אך תאבי בצע כוח וצמאי שררה, כל אלה הם מנת חלקה של מערכת החינוך. כוונותיו של שר החינוך ראויות לציון. ברם המכשולים בדרכו כמשוכות גבוהות עבור קטועי גפיים תחתונות.
המים העכורים הגיעו עד נפש. בישראל 2014 מערכת החינוך נמצאת במצוקה נפשית איומה. המצב הגיע לכדי פעולות פולשניות לקרביים של המערכת: המורים. המציאות בלתי נסבלת. הלחץ המופעל על המורים מרוקן אותם מכוחותיהם הפיזיים והמנטליים וזורק אותם אל מעמקי המערבולת ממנה אין סיכויים להינצל.
מערכת החינוך בישראל מפקירה את המורים בשדה הקרב הקטלני והמדמם. התלמידים, ההורים, הפוליטיקאים, ראשי הרשויות, פונקציונרים של משרד החינוך, וכל זב חוטם, מתנפלים על המורים כחיות רעבות וממתינות לרגע האמת כדי לטרוף את טרפן. הכיתה הפכה לזירת התגוששות. תלמידים מכתיבים למורים איך ללמד; תלמידים והוריהם יקבעו את גורל המורים. הם יודעים מיהו המורה הטוב ומיהו המורה הרע. הסטנדרטים כולם הפכו למדידים במטר רץ, כולל הסטנדרטים המוסריים, הערכיים. מורה המבקש לשרוד במערכת חייב לכופף את ראשו מפני בליסטראות הנורות כלפיו מכל עבר. כל מה שלמורים אסור, לכול הגורמים שהוזכרו לעיל מותר. מדוע? ככה. אותם גורמים יקבעו מה התלמידים ילמדו, ומה המורים אמורים לומר ומה אמורים לחשוב, מתי מותר להעיר ומתי מותר להרחיק. ואם לא? נשרוף את המועדון, כדברי "הגשש החיוור" הבלתי נשכחים. מי היה מאמין שנגיע למצב אבסורדי והזוי מעין זה? אז מה יעזרו הרפורמות המוצדקות של שר החינוך כאשר המורים, לב לבה של מערכת החינוך, עייפים, רצוצים, נרדפים ומוקעים?
והמערכת הולכת מדחי אל דחי, ובעיניים פקוחות היא צועדת אל כיליונה, ואין מי שיעצור את הטירוף, אין מי שיזעק המלך הוא עירום, הכל נהפך לרמש הנרמס תחת דורסנות המערכת ואיוולתה.
ארגון המורים העל-יסודיים מתפאר בתוכניתו "עוז לתמורה", ספינת הדגל של החינוך בישראל, פאר היצירה ההגותית מאז אריסטו ואפלטון. מורים שנאנסו על-ידי מנהלים שמכרו את נשמתם לשטן ומרוב עיוורון לא הבינו במה הם נוגעים, מתאבלים על הרגע שבו התוכנית נכפתה עליהם הר כגיגית. מורים ששפר מזלם ולא הצטרפו עד שנת הלימודים הזו יאולצו, בכוח ובשיטות צפון-קוריאניות, להיכנס את תוך התופת הזו. אין מחילה, אין חזרה בתשובה, כי זוהי דרך חד-סטרית. ראשי ארגון המורים וודאי מודעים לכשלים האיומים שיש בתוכנית ובישומה אך הם ממשכים להונות את כולם. שום דבר ממשי לא יושם עד היום מתוכנית "עוז לתמורה" זולת שעות אין סופיות שמורים מכלים לשווא בבתי הספר. אין שום משמעות לשעות פרטניות, לעזרה לתלמידים, אין תנאים פיזיים המאפשרים עבודה, אין אפילו אפשרות לאכול צהריים. אז מה? בעיני הוגי התוכנית וראשי מערכת החינוך אין כל חשיבות לתוצאות בשטח, לעוגמת הנפש שנגרמת למורים. העיקר שיש תוכנית וניתן להתפאר בה אלא שפרותיה פרות באושים הם. מדוע שר החינוך איננו אוזר עוז ומקדם סקר רחב היקף בקרב המורים בתיכונים לגבי התוכנית עוז לתמורה? האם אין זה חשוב עבור שר החינוך מה תחושותיהם של המורים ומה דעתם לגבי מה שנכפה עליהם? הייתכן שבאופן תיאורטי בלבד, יתברר שרוב גורף של המורים אינו מרוצה ואף מדוכא מן התוכנית הזו? מדוע הקיבעון הזה? איננו נביאים ולא בני נביאים אך אנו חוזים שיום יבואו ועוד יתברר מה גדולה הייתה תרומתה של התוכנית "עוז לתמורה" להידרדרותה של מערכת החינוך וקריסתה.