נשיאת בית המשפט המחוזי בבאר שבע, רויטל יפה-כ"ץ, גזרה (יום ג', 9.11.21) תשעה חודשי עבודות שירות על אריה שיף, אשר הודה שירה למוות במוחמד אל-אטרש שפרץ לרכבו. יפה-כ"ץ קיבלה במלואה את עמדת ההגנה לגבי העונש, בעוד המדינה ביקשה ארבע שנות מאסר. שיף הודה במסגרת הסדר טיעון עבירה של המתה בקלות דעת ובסייג של הגנה על בית מגורים, וההסדר לא כלל הסכמה על העונש.
בליל 28/29.11.20 שהו שיף ואשתו בקרוואן ליד ביתם בערד, כאשר שלושה בני אדם - ובהם אל-אטרש, שהיה רעול פנים - ניסו לפרוץ לרכבם שעמד בסמוך. שיף, שהתנדב שנים רבות במשטרה, שלף את האקדח שהחזיק ברישיון, ירה כדור אחד לעבר הרכב שהחל להתדרדר קדימה בכביש והרג את אל-אטרש. הוא התקשר למוקד 100, דיווח על האירוע, ביקש סיוע רפואי ושיתף פעולה עם המשטרה.
בהסדר הטיעון הוסכם, כי שיף פעל תוך קירבה לסייג הגנת בית מגורים, לאחר שבעת שיצא מהקרוואן, ראה את כל הפורצים וסבר, כי בכוונת מי מהם להיכנס לקרוואן אשר שימש באותה עת למגוריו ולמגורי אשתו, כדי לבצע עבירה. עם זאת הוסכם, כי מעשיו של שיף לא היו דרושים מיד כדי להדוף את כניסתם של הפורצים לקרוואן, ובכך לא עומדת לו הגנת בית המגורים.
לדברי יפה-כ"ץ, "הקירבה לסייג עליה הסכימו הצדדים, היא קירבה של ממש כפי שעולה מהנסיבות החריגות של המקרה, והיא מצדיקה גם ענישה חריגה, תוך ניסיון להיכנס לנעלי שיף, בסיטואציה המורכבת בה הוא ואשתו היו נתונים, בשעת לילה מאוחרת, בקרוואן הנמצא על הכביש, כאשר רעשי הפורצים גרמו לאשת שיף להעירו משנתו; והכל על-רקע אירועים קודמים בהם רכושו נגזל ממנו בנסיבות דומות.
לא לבחון באווירה של בית המשפט
"יש להבין את תחושות המצוקה, הפחד והחרדה האמתיים ששיף חש כשראה את הפורצים בקרבתו ובקרבת המקום בו שהתה אשתו; תחושות שמבחינתו חייבו, ואף הצדיקו, תגובה מהירה, גם אם הן הביאו אותו לפעול באופן החורג מן הסביר. לתחושות אלה יש לתת משקל של ממש בעת גזירת העונש, למרות שדרישת הסבירות, כתנאי לקיומו של סייג הגנת בית המגורים, היא בגדר דרישה של סטנדרט אובייקטיבי".
נטילת חיי אדם אמורה לגרור אחריה ענישה משמעותית, בוודאי של מאסר מאחורי סורג ובריח, אולם המקרה הנוכחי חריג ומחייב גם ענישה חריגה - אומרת יפה-כ"ץ. שיף נגרר לאירוע שלא יזם ולא תכנן, דבר שנעשה דווקא על-ידי אל-אטרש ושותפיו; שיף עמד לבדו, בשעת לילה מאוחרת, מול אל-אטרש ושותפיו - כולם רעולי פנים, אשר די בחזותם כדי להטיל אימה ופחד; אל-אטרש ושותפיו נתפסו על חם בידי שיף כשהם מבצעים עבירה פלילית שכוונה כלפי רכושו, והחשש שמא יפגעו בו וברעייתו, כדי שיתאפשר להם לממש כוונתם לגנוב את רכבו - היה סביר; "ומעל לכל, כל האירוע נמשך שניות מעטות, כאשר בדיעבד ניתן לנתח כל צעד או כל תנועת יד שעשה הנאשם, אך 'לא הרי מי שנתון בנסיבות של תחושת סכנה ומצוקה, כהרי מי שבוחן דברים בחכמה שלאחר המעשה, באווירה השקטה יחסית של אולם בית המשפט' [כפי שפסק בית המשפט העליון]".
יפה-כ"ץ מוסיפה: "שאלתו של הסנגור, מה אדם סביר אחר, במצבו של הנאשם, היה עושה - נותרה, למעשה, ללא מענה, גם לא על-ידי התביעה". האם סביר היה לצפות משיף להתעלם מהסכנה בה חש? האם סביר היה לצפות ממנו להתקשר למשטרה ובינתיים לאפשר לאל-אטרש ושותפיו לפעול כאוות נפשם, גם אם הדבר כרוך בפגיעה אפשרית בו וברעייתו? - שואלת יפה-כ"ץ בצורה רטורית.
הירי לא נעשה על-מנת לפגוע באל-אטרש ובוודאי שלא נעשה על-מנת לגרום למותו. שיף גם לא ניסה לירות פעם נוספת, כאשר הירייה הנוספת שביצע הייתה לעבר הרכב של שותפיו שהחל לברוח מהמקום. מיד לאחר כל זאת, הזעיק שיף את כוחות ההצלה, והשוטר שהגיע למקום חשש אף הוא שמא הפורץ שנותר ברכב חמוש ועלול לסכן את ביטחון האנשים שהחלו להתקבץ במקום. לנסיבות אלה יש השפעה של ממש על מידת אשמו של שיף; וממילא על מידת הענישה הראויה, קובעת יפה-כ"ץ.
"לטעמי, ומבלי להקל ראש בתוצאה הקשה של מעשי הנאשם, הקירבה לסייג ונסיבותיו האישיות המיוחדות והחריגות של הנאשם, האיש הערכי, ששנים תרם למדינה כמעט בכל דרך אפשרית, ששכל בן, ואשר נקלע לאירוע שלא מרצונו, מחייבים הקלה של ממש בעונשו וזאת בדמות ענישה אשר תרוצה בדרך של עבודות שירות. אכן, ענישה זו חריגה בעבירות של המתה בכלל ובעבירות של המתה בקלות דעת בפרט; אולם המקרה שבפנינו הוא חריג וייחודי, והקירבה לסייג יש בה כדי להפחית מן האשם המוסרי שבמעשה". את המדינה ייצגו עוה"ד יריב צרי ו
ציון קינן, ואת שיף - עוה"ד ששי גז ועידן שני.
