בג"ץ: החשמל לא ינותק מצרכנים שהם עניים מרודים

חברת החשמל אינה רשאית לנתק צרכנים שאינם מסוגלים לשלם תמורת החשמל בשל מצבם הכלכלי הקשה, וכמו-כן אין היא רשאית לנתק את מי שזקוקים לחשמל לצרכים בריאותיים חיוניים. כך קובעת (יום ה', 20.1.22) שופטת בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, בנימוק שמדובר בחלק מן הזכות לחיים בכבוד. היא הורתה לרשות החשמל לקבוע כללים מתאימים בתוך חצי שנה, ולחברת החשמל - לגבש את הנהלים בתוך שלושה חודשים נוספים. נכון להיום, יכולה חברת החשמל לנתק את האספקה למי שלא שילם 500 שקל בתוך שלושה חודשים ממועד התשלום, או שלושה חשבונות חודשיים רצופים בלא תלות בסכום. החברה גם יכולה להתקין מונה תשלום מראש (מת"מ), כאשר הלקוח משלם מראש תמורת כמות חשמל מסוימת ויכול להוסיף תשלום אם הסכום אוזל; 20% מהתשלום משמשים לגביית חובות עבר. למעלה מ-30,000 צרכנים משתמשים בשירות זה - מה שמלמד על מצבם הכלכלי הקשה. החברה אינה רשאית לנתק חייבים רק אם הם ניצולי שואה, נכי רדיפות הנאצים ורבבות חולים שמצבם הרפואי קשה והחשמל חיוני להפעלת מכשירים המותירים אותם בחיים. הנהלים הקיימים אינם מתייחסים לאופן ביצוע הניתוק ואינם מחייבים לקיים שימוע לפני ביצועו. הם גם אינם מונים מקרים נוספים בהם יש להימנע מניתוק ואינם קובעים דרכים חלופיות לגביית החוב.

חלק מקיום אנושי בכבוד

"קשה לחלוק על כך שאספקת חשמל בסיסית נחשבת כיום למצרך חיוני הדרוש לקיום אנושי בכבוד", אומרת ברק-ארז. הזכות לאספקת חשמל חלה "בהקשרים מסוימים, באותם מקרים שבהם היא נמצאת בזיקה הדוקה להגנה על זכויות יסוד אחרות, כדוגמת הזכות לחיים, הזכות לבריאות או הזכות לקיום מינימלי בכבוד"; האחרונה היא חלק מזכות היסוד לכבוד האדם. "הבטחת התנאים הבסיסיים הדרושים לכל אדם לצורך קיום חומרי מינימלי - לחם לאכול, בגד ללבוש, קורת גג מעל לראשו, טיפול רפואי בסיסי - מתחייבת מן ההגנה על כבוד האדם, במובנו היסודי ביותר", והיא באה לידי ביטוי באיסור על עיקול רכוש חיוני. ברק-ארז מוסיפה: "איזו תועלת תצמח מאיסור על עיקול של מכשירי חשמל חיוניים אם הפסקה של אספקת החשמל תהפוך אותם לדוממים אין חפץ בם? אין מנוס אפוא מן המסקנה שבהקשרים מסוימים אספקת חשמל סדירה היא חלק מההיבטים היסודיים הנדרשים לאדם לצורך קיומו הבסיסי והיום-יומי, ולכן ראויה להגנה תחת מוטת כנפיה של הזכות לכבוד האדם". לכך יש להוסיף את התלות בחשמל שגברה בתקופת הקורונה, את בעיית העוני האנרגטי שזכתה להכרה בשיטות משפט אחרות ואת החובה לשמור על זכויותיהם של ילדים. ברק-ארז מדגישה: "אספקת חשמל ברמה בסיסית כחלק מהבטחת הזכות לקיום מינימלי בכבוד מבוססת על קיומה והפעלתה של רשת חשמל מתפקדת, ואינה תלויה בחלל האוויר. יישומה אסור שיחתור תחת האפשרות לקיים מערכת זו באופן שעומד בסטנדרטים כלכליים וטכנולוגיים גבוהים, וממילא תלוי בתשלום עבור הצריכה. מוקד הדיון כאן אינו הכרה בזכות בלתי מסויגת לאספקת חשמל ללא תשלום, אלא השאלה של דרכי הגבייה - כאשר אין חולק על עצם קיומו של החוב". את החוב ניתן יהיה לגבות באמצעים אחרים, כמו הסדר תשלומים או ההוצאה לפועל.

חובת שימוע לפני הניתוק

לאור כללים אלו קובעת ברק-ארז, כי יש להרחיב את רשימת הצרכנים המוגנים מפני ניתוק ולכלול בה את המצויים בעוני מרוד, לצד חולים נוספים "הסובלים ממצב רפואי שאינו מחייב אותם להשתמש במכשור רפואי חשמלי, אבל אספקת חשמל חיונית לצורך בריאותם" - למשל לאחסנת תרופות במקרר או לכסא גלגלים חשמלי. ברק-ארז דוחה את הטענה שהרחבה כזו תקשה לגבות את התשלום ממספר עצום של צרכנים, שכן לא הוצגה לבית המשפט תשתית ראייתית שתתמוך בה. עוד היא קובעת, שיש לעגן נוהל ברור של בחינה פרטנית ומתן זכות שימוע לפני כל ניתוק, שכן כיום אין לכך מענה מספק. ברק-ארז מסכמת באומרה כי פסק הדין אינו נותן מענה לכל הנזקקים, אך "לא ניתן לעמוד מנגד ולהתכחש לפגיעה האנושה הצפויה כתוצאה מניתוק מאספקת חשמל במצבים מסוימים. את החוב שנוצר בגין צריכת החשמל יש כמובן הכרח לשלם, אך מצוות החוק ומצוות הלב היא שחוב זה לא ישמש איום לניתוק של צרכנים החיים בעוני מאספקת חשמל לביתם, כחרב המתהפכת מעל לראשם, וכל עוד ישנן דרכים נוספות לגבייתו ראוי במצבים מסוימים להלך בהן". השופטים דוד מינץ ויצחק עמית הסכימו עם ברק-ארז. המדינה וחברת החשמל חויבו בתשלום הוצאות בסך 40,000 שקל. את העותרים ייצגו עוה"ד עדי ניר-בנימיני, משכית בנדל, הישאם שבאיטה, וגיל גן-מור; את המדינה ייצגו עוה"ד אבי טוויג ורנאד עיד; את חברת החשמל ייצגו עוה"ד אוריאל פרינץ ועדי שלמה; ואת הסיוע המשפטי במשרד המשפטים - עוה"ד מרב שיבק וערן נריה.